אני וסנסיי

"39 מעלות! סנסיי! החום שלך כל כך גבוה, אתה היית צריך להגיד לי לפני שנפלת." היא צעקה עליו והביטה שוב במדחום. הוא הניח את ידו על מצחו. "כ- כן אני יודע…"
"לקחת את התרופות?"
"לא לקחתי את התרופה של הצהריים עדיין…" אמר והתרומם מעט ממקומו.
"אז אני ילך להביא לך אותם." היא קמה ממקומה והתחילה ללכת.
"אבל אני חייב לאכול משהו לפני התרופה." קרא קולו אחריה. היא נעצרה בהפתעה. לבשל?
"טוב, אז אני יכין לך משהו לאכול." היא אמרה באומץ והחזיקה את ידה קפוצה לפניה.
"אולי כדי שתלכי הביתה… זה סתם יותר מידי טרחה בשבילך… אני לא ימות עם אני לא ייקח את התרופה מייד, את יודעת…" הוא התנשף וזיעה התחילה לרדת ממצחו כשניסה לקום. היא הביטה בו בכעס במשך כמה דקות ואז דחפה אותו חזרה למיטה. "אן מצב! פשוט תשכב ותנוח!" היא נעמדה מעליו והניפה את אצבעה באיום. "אני הולכת להכין לך לאכול, מובן?!" היא ניגשה למטבח והוציאה כמה דברים שהיא צריכה כששמעה אותו אומר מאחוריה, "ה- הכנת את זה בעבר?" אמר ונשען על משקוף הדלת, מביט על המצרכים שהוציאה.
"לא. אבל אני אמורה להיות מסוגלת לעשות את זה." היא הפשילה את שרווליה.
"אם המים מבעבעים יותר מידי אז-"
"תחזור לישון!"
הוא הסתובב משם ונעלם.
אחרי כמה זמן של המתנה היא הביטה בסיר מולה. "זה מוכן!" היא לקחה את הסיר לידיה ונכנסה לחדרו. "סנסיי האכול מוכן-" התחילה אך שתקה. הוא ישן. הוא היה כל כך נאה כשישן… 'טוב, אני הייתי זאת שאמרה לו ללכת לישון…' היא הניחה את הסיר בצד על השידה והתיישבה על הרצפה כדי להעיר אותו.
"היי סנסיי, קום. זה היה יותר טוב אם תלך לישון אחרי שתיקח את התרופה שלך. סנסיי!"
הוא פקח מעט את עיניו והיא רכנה מעט קרוב יותר. "…" ידו נשלחה קדימה אל מעבר לעורפה.
"אה?"
והצמיד אותה לנשיקה. עיניו עדיין היו עצומות ועיניה נפערו בהפתעה מוחלטת. היא היתה בשוק.
הוא פתח מעט את עיניו, הביט בה, ועצם אותן שוב. 'אה? וואו וואו וואו ! מה קרה כאן עכשיו? סנסיי… סנסיי… !!!!'

יום אחרי~

"טוב תלמידים, אני מחלק לכם עכשיו המבחנים שלכם, כל אחד שאני קורא בשמו שיבוא לקחת אותו."
'אוי לא!'
"שי." היא התקרבה לעברו לאט. "תודה רבה." אמרה אך לא הביטה בפניו. היא הביטה הצידה והיתה מודעת לזה שבוודאי הוא מביט בה בצורה משונה.
"הכל בסדר…? הו! אני מצטער שלא גמרתי את כל האוכל שהכנת לי אתמול, אבל התחלתי לאכול וזה יצא ממש טעים!" אמר ומבט ילדותי על פניו.
"ס-סנסיי, אתה זוכר מה קרה לפני שהערתי אותך לקום לאכול?" היא השפילה את פניה במבוכה.
"אה… מ-מה קרה אתמול?" מבט מבולבל עלה על פניו. עיניה קפאו בהבעתן וחיוך ומזויף עלה על פניה. "א-אתה באמת ל-לא זוכר? א-אה…" היא מעדה מעט אחורה ויצאה מהכיתה בריצה כשדמעות מאיימות להציף את עיניה. היא נכנסה לאחת הכיתות הריקות בקומה העליונה ופרצה בבכי. היא ידעה שהיא לא אמורה לצפות להרבה, אחרי הכל, היא תלמידה והוא המורה שלה, אבל עדיין… היא כל כך אהבה אותו…
הדלת נפתחה ואחת מחברותיה נכנסו פנימה. היא התיישבה לידה וניחמה אותה, אומרת לה שהוא אולי ייזכר, אך שי אמרה לה שזה בסדר, שזה בסך הכל היה טיפשי מצידה לצפות למשהו אחר.
היא ניגבה את עיניה וצבטה את לחייה, מחזירה להן צבע קל.
הצלצול הביתה נשמע והיא מיהרה להעלם משטח בית ספר, שכן היא הבריזה מהשיעור האחרון ואף אחד לא ראה אותה מההפסקה הרביעית.
היא הייתה בדרכה הביתה כשרתה איש עומד ליד עמוד התאורה.
'שיט, זה הוא!' היא השתדלה לחלוף על פניו ולעלות במדרגות אך ידו נשלחה אחריה ותפסה בה, עוצרת אותה.
מגע ידו הרטט אותה והיא התנשפה מעט.
"שי," הוא אמר את שמה לאט, כאילו שהוא לא קצר מספיק…
"אני רוצה לדבר איתך על מה שקרה שם באותו יום…" מילותיו פגעו בה בעוצמה. יכול להיות שהוא זוכר?!
"ל-למה…?" גמגמה. "זה היה זה ע-עבר…" היא הפנתה לו את גבה והניחה את רגלה על המדרגה הראשונה.
"שי," הוא אמר שנית. "אני יכול להיכנס?" הוא הצביע למעלה על הדלת שהייתה מולם, דלת ביתה. היא נשכה את שפתה התחתונה ואישה לו להיכנס פנימה.
למזלה הוריה לא היו בבית. הם היו בחופשה כך שהיא הייתה בבית לבדה.
"אני לא הולכת לדבר על זה," אמרה, עדיין לא מסתכלת עליו. "אז אם רק בשביל זה באת, אתה יכול ללכת."
"אני יודע מה קרה." היא הרגישה כאילו לקחו חץ ודחפו לה אותו עמוק ללב. לחייה הסמיקו בשנייה.
"א-איך? היה לך חום ואתה אמרת שאתה לא זוכר…"
"אני יודע, שיקרתי." אמר נבוך. הם ישבו אחד מול השנייה אך לא הסתכלו זה על זה. "זה פשוט… את זוכרת איך נפגשנו? אני הבאתי לך בננה מצופת שוקולד, כפיצוי…" הוא התחיל לדבר, מזכיר לה כל מיני דברים שאי לא הבניה למה הוא מזכיר אותם, אבל זה כן העלה לה חיוך קטן על השפתיים.
"אני זוכרת את כל זה. מה אתה רוצה, סנסי?" התרגזה.
"אני חושב שזה לא טוב. אני אומנם מורה, אך אני גם לא רחוק ממכם בגיל, ו…" הוא הסתבך בלשונו. הוא לא ידע איך להגיד לה שהוא היה רוצה קשר איתה, שהוא חושב שלמרות שהיא תלמידה שלו הוא מפתח עליה רגשות…
"סנסי, אתה חושב שאתה היית מחכה לי? כאילו, אחרי שאני יגמור את בית הספר והכל…" היא הפתיעה אותו.
"הא, הממ… טוב.. אה…" פלט. היא הביטה בו במעין גיחוך. אותו מבט של הפעם הראשונה שהוא ביקש ממנה לשים לו לק, כשהיו בחוף.
"כן." הודה לבסוף. היא הביטה בו בפעם הראשונה מאז שנכנס לביתה , והתקרבה אליו. הו הרגיש פתאום כאילו התפקידים התחלפו, כאילו הוא התלמיד והיא המורה. ידיה נשלחו אל משקפיו והסירו אותם מעיניו. הוא מצמץ, ונראה כמגשש באפלה.
"זה לא מצחיק, אני צריך את המשקפיים שלי, נו קדימה שי, באמת?" אמר כשראה שהיא לא מתכננת להחזיר אותם.
"סנסיי, אני יכולה לקרוא לך נאו?" היא לחשה באוזנו. הוא הסמיק מעט. הוא היה בקשר קצר פעם, לא משהו רציני… אבל התחושות שלו עכשיו שונות לגמרי מאז.
הוא הניח את ידו את כתפה (הוא שיער שזאת הכתף שלה) והחזיק בידה בידו הפנויה.
"שי, בואי לפה." צליל קולו היה נעים והוא הטמיע נשיקה קצרה לשפתיה. "כשתגמרי בית ספר, אז אני מבטיח לקחת אותך. בתנאי שתרצי אותי עד אז…" הוא צחקק והיא נתנה לו מכה קלה.
"עכשיו," הוא אמר פתאום וקולו חזר להיות של מורה סמכותי. "את לא חושבת שאת תתחמקי מהשיעור האחרון בלי עונש, נכון?" המבט הזומם שלו הרתיע אותה, והוא החל לרדוף אחריה ברחבי הבית, כשהיא צועקת לעברו "קודם תתפוס אותי!" וצוחקת…