אני והדף

מממ.. רק שתדעו, זה סיפור ציורים, אז זה דיי מוזר ככה, אבל, נו טוב..)

אני מרגישה כמו הדף הזה,
ריקה, חלולה, נקייה,
כאילו כל עולמי לבן.
אני חיה בדף.

איש מעולם לא פגש אותי,
אנשים לא יודעים שאני קיימת.
בעצם, אני קיימת לפעמים אצל אנשים מסויימים,
אנשים שיודעים להעריך את הדף,
את הדף הריק ללא מילים.

חשבתם פעם כמה בוד לדף,
כמה לבד וכלוא הוא מרגיש?

ניסיתי לגעת בו פעם,
בליבו של הדף שלי,
אך לא הצלחתי.
זה שלא הצלחתי לא אומר שוותרתי,
אני עוד מחפשת את ליבו.

יום אחד הרגשתי משהו מחליר לי מבין האצבעות.
מצאתי את הדף שלי.
"אתה לא חייב להיות תמיד לבד, אני איתך, אתה זוכר?" אמרתי לו באותו יום.
"אני תמיד נמצאת בתוכך."

הוא לא ענה לי דבר, אך הרגשתי שהוא רוצה.
ישבתי איתו בשתיקה על הקצה.

"תגיד, מה יקרה אם אני יגשש אחר ליבך?
האם אתה תפגע מכך?"
חשבתי שהפעם הוא יענה על שאלתי,
אך דבר לא השתנה.

אנחנו שני דפים שחיים בתוך דף אחד,
שבטח גם הוא חיי בתוך דף אחר…

קמתי יום אחד -לפחות כך הרגשתי.
הגעתי להחלטה שאני והוא צריכים לצאת מפה.
אנחנו צריכים לראות משהו חדש,
מקום חדש.

ניגשתי אל הדף שלי,
רציתי לשאול אותו אם הוא רוצה לבוא איתי,
אך משהו עצר בי. מה אם הוא יגיד לי לא?
האם אני בכל זאת אלך?

פעימה.
פתאום הרגשתי פעימה.
אני לא יודעת איך הרגשתי אותה, או איך אני בכלל יודעת מה זה,
אך אני בטוחה בזה,
זו היתה פעימת לב.

"אז אני הולכת, בסדר? אתה תסתדר פה לבדך?" אמרתי לו.
אני שאלתי אותו גם לפני, אך הוא עדיין לא ענה.
התחלתי לחפש את קצה הדף שלי,
הרגשתי כאילו אני הולכת ימים על גבי ימים.
בעצם, אף פעם לא הרגשתי מתי חולף לו יום פה,
אף פעם לא הרגשתי משהו.

אני חושבת שמצאתי אותו,
את קצה הדף, את הדרך החוצה.
נעמדתי ליד הקצה, מנסה לראות ולו משהו אחד קטן מין העולם שבחוץ.

לקחתי צעד קדימה, אך לפתע לא הרגשתי דבר תחת רגליי.
הרגשתי איך אני נופלת.
נאחזתי מהר בעזת ידי בקצה,
אך זה לא יוכל להמשיך כך להרבה זמן.
הרגשתי איך ידי מחליקות לי מהקצה,
איך אני נופלת למטה, ופתאום, כאילו משום מקום,
באה אליי הפעימה ההיא, המשונה.

עכשיו הבנתי ברגעי האחרון,
ליבו של הדף שלי מעולם לא דיבר איתי,
מזיבה פשוטה,
ליבו היה ליבי,
הוא היה הכל בשבילי.

היה אסור לי לעזוב אותו, אך מאוחר מידי לחזור…