אני אבן

אני אבן.אבן טובה.
הם היו צריכים עזרה, אז באתי, הייתי שם. עמדתי איתנה.
הם החזירו אותי חזרה למקום. בדרך שרטו, קצת פה וקצת שם.
הם אמרו "סליחה" בנימוס רב, "זה בסדר" השבתי בנימוס גם כן,
הרי מה העניין אם הברק קצת נשחק?
הלכתי איתם לכל מקום, מיטלטלת בכיסיהם. מנצנצת מדי פעם, שישימו לב, שיזכרו שאני שם.

זה קרה יום אחד, וזה קרה מהר. מהר מדי.
אל על נישאתי בכפות ידיהם, רק אני והרוח הטובה שבמרומים.
האחיזה החלה מתרופפת, וכלל לא שמתי לב .
ההרגשה המרוממת השכיחה ממני את קיומו של כוח הכבידה. השכיחה ממני את האזהרה הידועה-
" תמיד עם הרגליים על הקרקע ".
ופתאום, ללא שום התרעה, צנחתי למטה במהירות, מתקרבת לחול.
עצמתי עיניי בתקווה לא להרגיש דבר. כאילו העולם יכול להפסיק מלהתקיים אם איני רואה.
מיותר לציין שזה לא עזר. התנפצתי לאלפי רסיסים.
הכאב היה כה חד ועם זאת, כה מרוחק…
ראיתי אותם, דרך אלפי שמשות מנצנצות. ראיתי אותם, והם אפילו לא ניגשו, רק התרחקו באיטיות.
מותירים אותי לבד,מנופצת. מרוסקת. שבורה לאלפי כאבים.
הבטתי בירח, הוא השיב לי מבט. אלפי מחשבות, אכזבות וחרטות חלפו בי.
עם בוא השמש הם באו, הם היו שניים. עבדו במהירות וביסודיות, חיברו את חלקיי,
ניסו לאחות את שבריי.
הם לא הרימו אותי, אמרו שככה זה עדיף, שמלמטה אי אפשר להיפצע.
"הפילים יבואו, אל תדאגי, הם יבואו" כך אמרו ופנו לדרכם. האמנתי להם. חיכיתי.
עברו יומיים, שלושה, אולי יותר. חיכיתי.
הם באמת הגיעו, לפנות בוקר. צעדיהם גדולים אך כמעט ולא מורגשים.
היא הרימה אותי על גבה, הפילה הזקנה עם העיניים הטובות. התחלנו לצעוד,
אט אט נעלמנו בקו האופק. הירח הופיע שוב,
משהו חסר.
הכוכבים הבהבו, המשכנו לצעוד. משהו חסר.
לפתע הכתה ההכרה- חלק ממני ! הוא נשאר שם, קבור באדמה !
לא קראתי להם לעצור. גם לא ביקשתי שיחכו.
והם המשיכו לצעוד.
פעם היה לי אכפת.