מכירים

אתה עומד במרפסת, מעשן את הסיגריה השלישית שלך. מתחמק מהמבט שלי, חושב שאני לא שמה לב שאתה מתעלם מהעולם וממני. זוכר את התקופה שהייתי בשבילך כל העולם?
אני רוצה לצעוק את שנאתי אלייך. אני רוצה שתבין שאולי זה הסוף.
אני שונאת שגרמת לי לשנוא אותך.
אני שונאת שלא השתנת.
אני שונאת שאני כן.
אתה עדיין רוצה לטעום את החיים, לחוות כל דבר.
אני רוצה להתחיל את החיים ובשבילך ילד הוא סוף העולם.
אתה כבר לא מדבר איתי או נוגע. אתה לא רוצה כל קשר איתי. אני כן רציתי. עכשיו כבר לא.
אתה מעשן עוד סיגריה ומסתכל דרך המחיצה השקופה לעברי. אני מסיטה את המבט ומתחילה להחליף ערוצים בטלוויזיה בניסיון להראות עסוקה. אתה קורא לי, אומר לי להפסיק לנסות. אתה מכיר אותי, גם אני מכירה אותך. אני רגילה לשהות שלך, אני רגילה למגע שלך. אני רגילה להכין לנו קפה בבוקר ולדבר על התואר העמוס שכבר סיימתי. אני רגילה לראות אותך חוזר מהבר בלילה, כי אתה אוהב לשתות ובעיקר לעשן. אני רגילה לכמיהה שלי להקים איתך משפחה. משפחה שאתה בכלל לא רוצה. הייתי מחכה לך, נשארת בשבילך, הייתי הופכת את כל העולם. חבל שהזמן מוגבל ואני רוצה להתחיל את החיים עכשיו. לא אתחיל חיים עם אדם שבשבילו אני סוף העולם.
אתה כבר יודע מה אני עומדת להגיד. אתה כבר מסכים. אתה מצטער שלכאן הגענו, גם אני מצטערת. אנחנו מתחבקים. חיבוק עצוב. חיבוק מבין. אני מורידה את הטבעת, מבטיחה שאשמור אותה בשביל לזכור את החלק שלנו בחיים. אתה אומר לי שתוריד את הטבעת כשתהיה מוכן. אני מחייכת. אני מכירה אותך. גם אתה מכיר אותי.