אנוכי כמה שזה לא יהיה

האמת שזה אנוכי מצידי.
המחשבות שעלו לי לאחרונה…
אני עובד בעבודה לא מיוחדת במינה, אבל אפשר לומר שהיא מעניינת באיזה שהיא צורה.
אני שומר בבית המשפט, אחד מהמאבטחים, אמרתי כבר… לא משהו מיוחד.
אבל אני זוכה לשמוע דיונים, לפעמים להציץ על התגובות של האנשים.
תמיד אני מצליח לחוש את מה שקורה בפנים.
לפעמים מלחמה עקובת צעקות וזעקות ולפעמים קרב שהוא לגמרי אבוד מראש.
אני אוהב לראות את המבטים המלאים תקווה של האנשים ולפעמים שמח עם העובדה שהם מתאכזבים.
הכל תלוי במה שקורה.
יום אחד הכרתי אותה, לא בדיוק אישית, אבל יום אחד ראיתי אותה לראשונה…
היא באה, שערה חום כהה עד הכתפיים ועיניים שוקולדיות מלאות ברוך שמסגרת ריסים ארוכים וצפופים תוחמים אותם.
השפתיים שלה בשרניות ומעט ורדרדות באופן טבעי.
לא יכולתי להוריד את העיניים שלי ממנה.
בפעם הראשונה לא הצלחתי להתרכז במה שבאמת היה הולך בחדר, למלחמה העקובה או לבחון את הפרטים ליסוד ולהחליט שזה קרב אבוד מראש.
לא הצלחתי להתיק ממנה את העיניים שלי.
איך שהיא הייתה מביטה במבט מלא תקווה וניצוץ, בחיוך היפייפה והלבן שלה שגומה קטנה עיטרה את לחי שמאל שלה.
אהבתי את האופן בו היא העבירה את הפוני שלה מצד לצד בלחץ לקורה מסביבה.
ואני מניח שזה באמת אנוכי מצידי.
המחשבות שעלו לי לאחרונה מאז היא הגיעה.
משום מה לא רציתי שתלך, לא רציתי שתעלם.
ציפיתי לראות אותה שוב ושוב, מדיון לדיון.
הייתי חי מזה.
אין לי מושג איך זה קרה ואיך התאהבתי בה.
אבל זה כל כך אנוכי מצידי שרק בשביל שאראה אותה רציתי כל כך שהיא תשאר עם כל החרא שקרה לה.