אמת או שקר?

היא שיקרה, היא ,שיקרה וכולם האמינו לה.הם אפילו לא העיפו מבט לעברי. אבל אני אמרתי את האמת. כולם בעולם הזה אכזרים, הם משקרים, הם רוצחים את הנשמה. ואני לא בטוחה אם זה פחות נורא מרצח פיזי. היא הרסה לי את אותם שנים אמורות להיות יפות. הן נהרסו הלכו לאבדון. ואני נשארתי בודדה. החברות תקעו סכין בגב, הפנו עורף. הן האמינו לה. לשקרנית המעולה. שעל כולם עבדה. שהכניסה אותי לדיכאון, לאומללות, לבדידות. אבל ריחמתי עליה, היא היתה ניראת י לא שפויה. אבל תיאבתי אותה שנאתי אותה. היא הרסה. והיא לא שילמה, היא גם לא תשלם. ולא אכפת לי. אני סבלתי אבל התרפאתי. יש לי צלקות, והן נוראיות. להיזכר באותה תקופה, מעלה בי דמעות. אני מרגישה רע, נתקפת בחילה. כל כך סבלתי. הרגשתי כזאת בודדה. כל כך אבודה, מגששת באפלה. ואני עדיין לא מבינה. למה האמינו לה? הרי שנינו ידענו שאני דוברת האמת. אז מאיזו סיבה היא רצתה לשבור אותי? למה היא ניסתה להרוס אותי. אבל היא חישלה אותי, היא עזרה לי, אבל גם כל כך פגעה בי. אמרתי שאני סולחת. אבל אני בטוח תוחי עדיין רותחת. עדיין עצובה, עדיין שבירה ופגיעה. והיא לא מבינה שמילה של סליחה תוכל לרפאות שנתיים של סבל. שנתיים של ריחוק, שנתיים של אבל ועצבות, שנתיים שהכל נראה שחור, ובמקרה טוב אפור. היא לימדה אותי להסתקל על העולם כאילו כולם פוגעים כאילו לכל אחד יש משהוא שהוא מסתיר. כאילו לכל אחד יש צד פוגע. ונפגעתי. הייתי חלשה. ונפגעתי, הייתי עדינה כמו חרסינה. אני נפגעתי בקלות. וכבר לא סמכתי על איש. לא סיפרתי לאיש מה עובר עלי, הייתי מלאת סודות, ומלאת טעויות.