אמנות הזיקנה

כשהנהג מונית צפר וצעק על סבא: 'סע כבר! זקן!'
סבא הביט בו, יצא מהרכב ואמר בכל כובד הראש האפשרי 'אני מאחל לך, אדוני, שלא תגיע לשנות חיי'
סבא הולך מעט כפוף, עם ידיים שלובות מאחורי הגב או אוחזות מקל עץ מגולף (מה הוא עושה עם המקל, אין לי מושג) ולפעמים ניראה שכל חייו הוא חיכה לזה: ללהיות זקן.
האיטיות שבו, שיערו הלבן, האופן רב הרושם בו הוא יושב על הכיסא, צופה באנשים ניגשים אליו.
סבא הפך את הזקנה לאומנות. מותר לו להגיד הכל, כי הוא זקן, ובהכל (גם אם אתה לא רואה) יש חכמה נסתרת, כי הוא זקן.
סבא אוהב בחורות יפות בלי בושה. הוא מסתכל בחדשות בבוז ומספר על כך שנפגש עם בגין, פעם ('הוא לא היה משהו')
סבא הולך לאכול ארוחת צהריים בפלאזה, הוא מביט בתפריט, רציני. מניח אותו ואומר בכל הנימוס, שהוא מודע לכך שזה לא בתפריט אבל אפשר חביתה?
(החביתה הכי יקרה בעולם: צ'ק)
סבא מתמרד כנגד סבתא: הוא מהלך בבית עם חלוק מגבת לבן ואומר 'אני כבר נכנס להתקלח. כבר' לסבתא הזועפת.
הוא גונב פסק-זמן מהארון בלי שסבתא רואה וכשהיא כן הוא מעמיד פני תם מתעלם מהרצאת 'יש לך סכרת' שלה.
סבא אוהב את סבתא באופן אובייקטיבי: זוהי עובדה, כוח טבע עתיק. בלילה הם שוכבים במיטה זה ליד זו, מכונת הנשימה שלה כמו מוזיקה, הם לא צריכים לגעת או לדבר, הכל כבר היה וישנו. הם טיילו בשני עולמות (ותרמו לשלישי), שילשו והכפילו צאצאים וכסף ואמצו איי-רומבה קטן במקום כלב.
סבא מחייך, מלקק קרטיב אסור ואומר 'זה היה שווה' והוא זקן אז אני צריך להאמין לו