אמא

הלכתי לאט לאורך המדרכה האפורה, אשר מלאה בסדקים. "שמיני במרץ שמח!" נשמעו קריאות מכל מיני כיוונים. בנים מברכים את החברות שלהן, בנות מברכות אחת את השנייה…
שמיני במרץ. נכון, כמעט שכחתי.
רוח החלה ושיערי הקהה החל להתעופף אחורה, אני שונאת כשזה קורה. הסתכלתי על כולם. הם שמחים כל כך, ואני… אני עצובה כל כך.
"אוף, אמא שלי מתקשרת, איזו נודניקית!" נשמע קול גבוה ומעצבן משמאלי, 'למה את כל כך רעה אליה? יום האישה הבין לאומי הוא חג גם בשבילה, את יודעת' רציתי לומר, אך החזקתי את עצמי. המשכתי ללכת, "אין לי כוח לחזור הבייתה, אמא שלי שם. היא בטח תתעצבן מזה ששכחתי לקנות לה משהו." נשמע קול אחר, נערי. התחלתי לכעוס. כמה אופייני לכולם לשכוח מהאימאות שלהם.
"תקשיב, אמא שלך הרגה לי את השכל. היא מעוצבנת מזה שאתה מסנן אותה." נשמע קול נערי אחר. הסתובבתי. מי אם לא הבנים המקובלים יותר בשכבה עמדו להם שם מוקפים בבנות. לא יכולתי יותר. "למה אתה מסנן את אמא שלך?! היא דואגת לך! ובכלל בשמיני במרץ אמורים לברך גם אימאות!" צעקתי בעצבנות. "זה לא עניינך גמדה, תחזרי לספרים שלך, אם לא תשקעי בינהם קודם." אמר וכולם צחקו. 'די.' התקרבתי אליו ועליתי על אצעותיי.
צליל הסתירה שנתתי לו נשמע חזק ומצלצל.
ומיד ברחתי, כי ידעתי שאם לא, אחזור הבייתה מוכה, שוב.
אנשים שוכחים מהאימאות שלהם. האימאות שאף פעם לא שוכחות אותם. נכון, רבים איתן הרבה. אבל הן דואגות לנו. הן אוהבות אותנו. בזכותן אנחנו כאן…
רצתי, מנסה לא להקשיב יותר לשיחות של אחרים. אחרי כמה דקות עצרתי, והלכתי לקנות פרחים. וורדים אדומים, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
לאחר מכן המשכתי ללכת.
ולבסוף, הגעתי.
"שמיני במרץ שמח, אמא." אמרתי והנחתי את זר הוורדים על הקבר הקטן שלא נוטים לבקר הרבה.