אמא

אמא משתיקה אותי. היא עונדת משקפי קריאה, מחזיקה עפרון ביד אחת ופלאפון ביחד אחרת. היא ניראת מצחיק, עם מחברות וערימות דפים לפניה, מסתכלת בפלאפון ובדפים לסירוגין, רושמת. עיניה מצומצמות.
משום מה היא מזכירה לי חרק ענקי, גמל שלמה אולי, אני מגחך ואומר לה את זה. היא לא מגיבה, היא לא שומעת אותי בכלל.
'אני ע-ס-ו-ק-ה ' היא אמרה לי לפני רגע, נוקשה ורצינית ואני לא הפסקתי לצחקק, אפילו שלא היה שום דבר מצחיק,
'אולי זה פשוט זה שאנשים רציניים משעשעים אותי' הרהרתי בקול 'את מבינה? זה מגוחך ומטומטם כל הרצינות הקשוחה הזאת'
אבל היא לא הבינה, היא לא שמעה אותי בכלל ואולי עדיף שכך אם היא הייתה שומעת היא הייתה אומרת לי להפסיק עם כל הרעש שאני עושה, לשבת בשקט ולהתנהג כמו אדם רציונלי, נורמלי, אחראי
ואז אני הייתי עונה לה: 'למה?'
ואז היא הייתה אומרת לי: 'ככה', כי הסיבות לדברים אף פעם לא עניינו את אימא. דברים אצלה היו פשוטים.
אבל אצלי לא, אז בטח הייתי אומר לה: 'למה ככה? איך זה יותר טוב? איך זה עדיף? מה רע בכל דבר אחר?'
ואז היא הייתה עושה הבעה של מורת רוח ועייפות ואומרת לי שכואב לה הראש ואם אני יכול להכין לה כוס תה.
ובגלל שאני נחמד ומשועמם הייתי מכין לה, מזמזם שיר כשאני מוסיף את המים החמים ועושה פרצוף כשטיפה רותחת הייתה משפריצה על ידי.
'הינה' הייתי אומר לה, ומניח ספל לפניה והיא היתה מודה לי ומתלוננת ששמתי יותר מידי חלב ואני הייתי צוחק ואומר שאת כמות החלב שהיא רוצה צריך למדוד במיקרוליטרים, אבל בכל זאת הייתי מבטיח לעצמי פעם הבאה לשים לב: ולטפטף לא יותר משלוש טיפות גדולות.
'טוב' אני מתרומם עכשיו, ממושבי מול אימא. עדיף כבר לסיים עם זה.
אני ניגש לארון מוציא ספל ומתחיל להתעסק עם הדברים: לשים ולערבב.
'הינה' אני מניח בסוף את הכוס הרותחת מול אימא
'תודה חמוד!' היא אומרת מופתעת 'איך ידעת שאני רוצה תה?'
אני מושך כתפיים
'אוי, אבל שמת יותר מידי חלב!'
'אוי' אני מאשר וצוחק ואומר שאת כמות החלב שהיא רוצה צריך למדוד במיקרוליטרים.
תמיד אני שוכח, אפילו כשאני חושב שאני זוכר: שלוש טיפות חלב גדולות וזהו. לעזזאל.
אני עצבני רגע, אבל אז אני מתחיל לצחקק: כל זה משעשע נורא, (מה אימא היתה אומרת?)