אל תסמוך עלי.

הם הלכו באזור אפור ונטוש, הרוח מעיפה את שערם וגורמת לו לסתור בפניהם. עיניה הירוקות הביטו בשעמום קדימה, ואילו עיניו החומות הציצו אליה כל כמה דקות.
הם הכירו לפני מספר חודשים, הם לא היו צריכים להפוך ל"בני ברית", כמו שהיא אומרת, אך זה מה שקרה בכל זאת. הם שרתו צדדים שונים. אבל זו עובדה, עכשיו הם שוב הולכים יחדיו לאחר יום מתיש, ולכן הוא מרשה לעצמו לקרוא לה "בת ברית" שלו.
הוא תהה למה היא החליטה לפנות אליו לעזרה. גם לפני שהכיר אותה, השמועות על כוחה לא חדלו מלהשמע, היא הייתה ההפך מנואשות. והערכים והמטרות שלהם.. שונים לגמרי. מצד שני, גם הוא היה צריך עזרה אז. הוא תהה על מה היא חושבת ברגע זה, ועל מה חשבה אז.
"כלל ראשון-אל תסמוך עלי," היא אמרה לו אז, והוא הנהן במרץ. בהתחלה לא ראה שום קושי בביצוע הכלל המוזר הזה.
"כלל שני-אם תעזור לי, אעזור לך, בכל פעם," הוסיפה לאחר מכן. הוא הושיט לה את ידו ועזר לה לברוח. היא חבשה את פצעיו.
"והכלל האחרון-כשאני אומרת לעצור, אנחנו עוצרים," היא אמרה אז לבסוף. בהתחלה התרגז על השתלטנות שהביעה, אך לאחר מכן הבין שהכלל הזה נועד יותר לטובתו מאשר לטובתה. נראה היה כי המוח שלה פעל בקצב כפול והיא יכלה לצפות הכל, לכן תמיד עצרה אותו רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
בשבילו.
הוא התחיל לסמוך עליה עם הזמן. היא לא נפתחה אליו הרבה, אך שניהם בילו יחדיו ימים שלמים, כמו היום. לכן הוא חשב שאולי, רק אולי, גם היא החלה לסמוך עליו. היא מעולם לא אמרה שהיא אוסרת על עצמה לסמוך עליו.
"זה ההסכם שלנו, ואם תקשיב לכללים, נוכל להסתדר עד הסוף," היא אמרה באותו היום בו נפגשו, ומאז, הוא הקשיב לה. הקשיב לכללים.
"עצור," קולה חתך את רצף הזכרונות שעלו בראשו והוא נצער. הם הביטו מעלה, כעת עליהם לטפס לגבהים.
הם החלו לטפס על הר שנוצר מסלעים והריסות, שהתנשא לגובה באופן מפחיד. בלי לומר דבר. זה היה מוזר. היא התנהגה באופן קצת שונה היום, שונה מהרגיל. היא הביטה בו רק פעם אחת היום, והוא לא הצליח לפענח את המבט הזה.
לפתע נשמע צליל של אבנים קטנות נופלות, הוא נחרד לגלות שגופו החליק מטה וכעת הוא נעזר רק בידו השמאלית כדי להאחז. הוא שם לב שאם יימתח את רגלו הצידה יוכל לעמוד במקום יציב ולהעזר בו כדי לחזור לטפס באופן תקין. הוא התכוון להשתמש בכך.
"בוא," נשמע קולה ויד חיוורת הופיעה למולו. מבלי לחשוב הוא תפס בידה במקום לעשות את מה שרצה. היא עזרה לו לעלות, זה היה דבר ממש קל בשבילה באופן מפתיע, בהתחשב במשקלו אל מול שלה. היא שוב הביטה בו במבט מוזר.
המבט הזה…
הוא לא הספיק לקלוט דבר.
כאב חד פילח את גופו.
עיניו נפערו לרווחה כאשר הבין שזו הייתה ידה השנייה שנשאה סכין חדה ונשלחה אל גופו, ואז פגעה הישר בו.
דם הותז לכל עבר. זה היה לא צפוי מדי, מהר מדי, לא.. לא הוגן מדי.
"אבל..למה?" הוא שאל, בעודו מאבד כמויות גדולות של דם ואט אט מתחיל לראות במטושטש. "עזרתי לך ואת עזרת לי.." הוא אמר והשתעל, כאב לדבר. כאב מדי. "עצרתי כשאמרת ו.."
דבריו נקטעו כאשר הודיעה למישהו במכשיר הקשר ש"העזר" חוסל. לבסוף היא סיימה לדבר ושוב הסתובבה אליו.
"ועברת על הכלל הראשון," היא אמרה, נמנעת מלהביט בו.
"סמכת עלי."