אל מול החלון

בתוך חדר קלאוסטרופובי וקטן ישנו חלון מרובע ודק.
יום יום היא משקיפה מהחלון ורואה כיצד השמש עולה בזמן הזריחה.
מחשבות הלילה מתנדפות ונעלמות אל תוך שמים תכולים ורכים ועינה ריקות, חסרות חיים.
בצהריים היא צופה בשמש הקודחת אשר את הצמחים מפתחת. הזמן עובר אך באותו המקום היא נשארת. העולם ממשיך והיא לא מתקדמת.
הנה הגיע השקיע לעצמה היא חושבת, השמיים מתמלאים צבעים בזמן שהשמש עוזבת. ולפתע חשוך אך אור הכוכבים מנצנץ והיא עדיין באותו המקום, אל מול החלון.
וכך ימים עוברים ועונות חולפות, וענייה אל מול החלון נשארות.
נפשה מעורפלת אך עיניה ממוקדות, הוצבה לה מטרה אחת, את העולם לראות.
הזמן עובר ומבטה הולך ומטשטש והיא כבר אינה מבחינה בין הזריחה לשקיעה. והנה הגיע שוב הלילה, אך זה הוא לילה שונה, לילה נטול כוכבים.
הלילה טפס שליטה והזריחה כבר לא מגיעה. ורק הרוח מיבבת צלילי אבל עלובים.