אלייזה ורייצ'ל

משהו שוקע. משהו צף. פני המים נחבטים ונקרעים באכזריות, גלים עגולים של שוק נשלחים לכל הכיוונים.
ככל שמתרחקים ממקום הפגיעה זה עובר, השוק נבלם ונבלע וכשהזמן עובר שני המים מתקנים את עצמם. הם אף פעם לא זהים לחלוטין, אבל גם אין באמת שינוי דרסטי. "איזו מטאפורה נחמדה."
היא חייכה לעצמה קצ, מביטה בעלה שנפל על פני המים וצף במקומו. היא לקחה אבן קטנה וכיוונה, מנסה לפגוע איתה בעלה ונכשלת. עוד אבן, עוד ניסיון, עוד קריעה של פני המים עד שהכל מתייצב לפני הניסיון הבא.
היא זכרה את המשחק הזה וניסתה שלא לתת לו לעלות על פני השטח. הן אומנם נפרדו לפני שנים, אבל הזיכרון עוד לא החלים לחלוטין. תחושת נוסטלגיה נוראית הייתה מציפה אותה בפתאומיות, והיא לא אהבה נוסטלגיה. השילוב בין אושר גדול לעצב עמוק בלבלו אותה ורק גרמו לה להתעייף יותר.
היא נאנחה והרימה את הפחית שלה אל פיה, לוגמת קצת מהמשקה שפעם היה מוגז ועכשיו כבר אינו. נוסטלגיה וחלומות שנדפו עם הרוח היו חייבים להרוס גם היום.
אבל הפעם היא הרגישה שונה.
לא כאילו היא מתחילה להתגבר על זה או משהו, מובן שלא. היא הרגישה שהמקום שונה. נכון, היום היה היום הקריר זה כמה חודשים טובים, אבל בכל זאת הייתה הרגשה שמשהו בפינת גן העדן שלה שונה מתמיד, אולי נוכחות לא רצויה?
"מישהו כאן?" היא שאלה, ומשלא קיבלה תשובה היא נאנחה ונשכבה על הדשא הרך והאדמה הלחה שתחתיו. היא בהתה בשמיים שמשתנים לפסטל לכמה שניות, ואז עצמה את עיניה.
היא יכלה להישבע שהיא שומעת שאיפה.
"מי זה?" היא שאלה וקמה משכיבה, מוכנה לקפוץ לעמידה. בעצם, לא, לא מוכנה לקפוץ לעמידה. היא התרוממה מהר מדי, זה עשה לה סחרחורת.
"היי, את בסדר?" נשמעה דאגה מאחורי אחד העצים. קול מוכר.
לא. זה לא יכול להיות.
"הכל טוב?" אישה צעירה יצאה ממאחורי העץ, מתקרבת בהססנות-משהו. "את חיוורת…"
"בטח שאני חיוורת," מלמלה אלייזה, נותנת לאישה שנתגלתה מולה מבט ארוך. "אני רואה רוח רפאים…"
האישה גיחכה, ואז חייכה אליה. "לא השתנית," היא אמרה ברכות, והניחה את התיק שלה על האדמה. "לא קר לך? קפוא כאן."
"לא." אלייזה עדיין לא נרגעה, בוהה בה בעיניים מלאות ברגש שאי אפשר לפענך.
"את מופתעת שבאתי?" שאלה האישה, וכשלא קיבלה תשובה המשיכה, "הרי קבענו שניפגש כאן אם ניפרד, לא?"
"לפני ארבע שנים…"
"ואת עדיין כאן, חיכית לי?"
אלייזה הייתה המומה, ובגיוס כל הכוחות שלה היא הצליחה לפלוט "לא" קטן.
"אז מה את עושה כאן?"
"המקום לא שייך לך, את יודעת… אני אוהבת להיות כאן, זהו."
"כן?"
"כן, ואני עוזבת עכשיו."
"היי, לאן?"
"הביתה, מה קרה לקפוא כאן?"
"אלייזה…"
"רייצ', עזבי אותי. אני הולכת הביתה."
"אני לא מחזיקה אותך…"
אלייזה קמה ממקומה ובההתה ברייצ'ל במבט ממושך. "בשביל מה חזרת?"
"קיוויתי שחיכית לי."
"ארבע שנים? אין לי חיים?"
"קיוויתי. סליחה."
השתיים שתקו לפתע, בוהות אחת בשניה. נוסטלגיה מטומטמת, בשביל מה…
"אני לא רוצה לדבר איתך," קבעה אלייזה.
"הבנתי."
"אז לכי מכאן."
"המקום לא שייך לך, את יודעת… יפה כאן."
אלייזה נאנחה ועיסתה את גשר אפה. "אני עוזבת."
"תיזהרי שלא תתקררי, את בקושי לובשת משהו."
"באת הנה בשבילי ואפילו לא אכפת לך?"
"נראה שלך לא אכפת, למה שלי יהיה?"
"כי באת!" התפרצה אלייזה, דמעות בודדות מצאו בריחה מעיניה.
רייצ'ל התקרבה עוד קצת, מהססת, ופתחה את ידיה. "חשבתי… ואולי נוכל… עברתי קרוב לפה-"
"לא! לא. את עזבת. זהו זה." אלייזה נשמה עמוק, ובלי לומר עוד מילה החלה לפלס את דרכה חזרה הביתה. רייצ'ל עמדה שם, עדיין קפואה עם ידיה פרושות ודמעות מצטברות בעיניה. למה היא ציפתה?