אלוהים
כולם האמינו באלוהים.
כשישבנו בכיתה ב', כולם תמיד אמרו שאלוהים הוא שלהם, והם של אלוהים. אני אף פעם לא הבנתי את הצורה שבה הם אותו רואים, ולא סבלתי את זה שהם שונאים את כל מי שלא מחובר כמוהם לבורא עולם, למי שאליו כולנו שייכים. אף פעם לא ידעתי אם אני מאמינה או לא, במשפחה דת הייתה גנאי, ברחובות דת הייתה הדבר היחיד שהיה אפשר בכלל לראות. כולם לבשו חליפות שחורות, כובעים שחורים. הנשים תמיד לבשו פאות, או מטפחות. חצאיות ארוכות ונעלי בובה, עם הרבה ילדים ועגלות עם תינוקות. למה בחוץ יש כל כך הרבה ילדים, כל כך הרבה חוקים או מצוות. ידעתי שלא אהבו אותנו, כי לא היה לנו דם של העם הנבחר, וידעתי שלא אהבו אותנו בגלל המבטא ובגלל שפה זרה. ידעתי גם שגם בלי כל זה, הייתי קצת מוזרה. כי כשאני הבטתי בחלון וראיתי את העננים שטים ברחבי השמים, ראיתי את אלוהים. תמיד הייתי מנותקת מהמציאות, ויכולתי לדבר איתו שעות בזמן שהמורה מספרת על גיבורים, על נביאים וסיפורי מלכים. דיברתי עם העננים, וחשבתי שמאחוריהם מסתתר אלוהים. ואני חשבתי לעצמי אם הוא אוהב אותי גם, אם הוא בכלל קיים. למרות שאני לא כמו כולם, ואני לא יודעת שום דבר עליו או על הדת. למרות שאני לא שומרת שבת, ואוכלת יוגורט אחרי שניצל, ויש לי מחשב נייד. הילדים האחרים קראו לי גויה, ואני חשבתי לעצמי אם זה אומר שאלוהים לא שלי ואני לא שלו, אם הוא קיים. תמיד כולם אמרו שהכי חשוב זה להיות טובים לאחרים, לתת יותר ולקחת פחות, לא לשנוא ולכבד את ההורים. אז למה אלוהים אוהב אותם יותר, את הילדים שצוחקים עלי, בגלל שהם יהודים? אבל אם הם שונאים וגונבים ואומרים לי לחזור לארץ ממנה באתי, למרות שנולדתי כאן, אז מה זה אומר על דת, מה זה אומר על אלוהים?
אבל הייתי רק בכיתה ב' אז הסתכלתי על העננים בזמן שהזמן עבר, והקולות ברקע נעלמים. ומעולם לא הפסקתי לדבר איתו, עם אלוהים. לשאול שאלות, לבקש בקשות. וכל הזמן לא להפסיק לחשוב, האם הוא האלוהים שלי, והאם אני שלו.
תגובות (0)