איש מסטול

יצירה שמכבדת את בעליה, את הקורא, ואת החברה. "אנשים כאלה הם לא בני-אדם," אמרה האסופית ואספה אליה את רגליה. היא הייתה נקייה, כי התרחצה לא מזמן, אבל לבשה רק כותונת דקה מעל לבגדיה התחתונים, והייתה יחפה. שיער ראשה היה פרוע ולח ועיניה לחות מדמעות או מקור. היא הביטה סביבה באגביות, אבל גם בחוסר-אונים. אנה תלך, אנה תבוא. "הם מציעים לי, הגברים, כל מיני הצעות מיניות אם אני אסכים לעשות איתם ככה וככה, ובתמורה הם יתנו לי לאכול ומקום לישון. אני לא מסכימה." היא ישבה בפתח בניין דירות, והביטה על השמיים הגשומים החשוכים. "הנשים גם מדברות, אתה יודע, רוצות שאנקה להן את הבית. אני לא מסכימה." היא הביטה בי, "אני רעבה," "מה עושים?" שאלתי. "כלום," היא ענתה. "יש כלב אחד שמאכיל אותי, הוא מגיע עם סלסלה קשורה לצוואר, ובתוכה לחמניות וגבינות ומשהו לשתות. אני לא יודעת מי שולח אותו." היא המשיכה – "יש אישה אחת רעה ומכוערת, שתמיד שופכת עליי מים מהחלון שלה למטה. ותמיד היא אומרת – לא ראיתי אותך, מה את עושה שם, לכי הביתה. – אבל אין לי בית." הסתכלתי על פטמותיה הזקורות דרך הבד. היא שמה לב. "זה מהקור, מאמי. אני לא חמה עליך." התאדמתי כולי מרוב בושה. "לפעמים אני יישנה במקלטים, אבל לא הלילה." "לפעמים מרשים לי בכל מיני חנויות ללכת לשירותים, ולפעמים לא," "לפעמים אין חנויות, לא פתוחות," "יש לי סרטן, ואני לא יודעת איך לטפל בו." "זה אומר שבקרוב אמות, אבל לא אכפת לי," "אנשים לא אוהבים אנשים, שמת לב?" "אנשים אוהבים בעלי-חיים וצמחים יותר מאשר אנשים אחרים. אבל את עצמם הם אוהבים, הם חושבים שהם תמיד צודקים." "יש להם תירוצים משכנעים מאוד כלפי עצמם אפילו למעשי הזוועה הגרועים ביותר שהם מבצעים," "הלילה אני אשן בחדר המדרגות פה." "אתה לא אומר לי לבוא אליך, אבל גם ככה לא הייתי מסכימה,"