איש הפירות של טו בשבט (או: המוח הכחול)

יש משהו מפחיד באנשי פירות של טו בשבט, כמו האלווין אולי: פרצופים מחייכים רחב מדי עם עיני צימוקים. חלולים.
לא שזה מפריע לאלי, היא יושבת על הריצפה, מפת פלסטיק שקופה פרוסה לפניה ובידיה תפוז שהיא משפדת בשלושה קיסמים.
'זה באמת הכרחי?' אני שואל אותה, מביט בכל הפירות שפזורים סביב. היא לא עונה. אני מעביר אצבעות עדינות על הקלמנטינה שבידי וחושב על שטיפת ידיים.
'תביא את הראש' היא פוקדת, ולוקחת ממני לפני שאני מספיק להגיב. היא דוחפת אותו חזק על הקיסמיים עד שמיץ שקוף משפריץ.
'שמעת פעם על ולאד צפש?' אני שואל ומביט בה מרימה פיסה ורודה של משהו מסוכר (פה?) 'או על רוזנת הדמים?הממ ז'יל דה רה?… ג'ק המרטש?'
היא גומרת ליצור את הפה ומושיטה יד בציווי: 'צימוקים' אני מביא לה גלגלי עיניים.
'חמוציות' אני מביא לה אישונים.
אני נאנח, מביט בה מרוכזת (דוחפת חזק-חזק) ושואל, פעם אחרונה, רק כי גם ככה אני מדבר לעצמי: 'המרקיז דה סאד?'
'מה אמרת?! '
אני נבהל פתאום, מרים מבט למעלה: זה יואב, ממוסגר פתאום על ידי המשקוף, צופה בנו עם גבה אחת מורמת. חיוך.
'כלום' אני מחייך חזרה
'היא בת ארבע, אתה יודע'
'לא אמרתי כלום' אני כבר לא מחייך
'המרקיז דה סאד?' הוא מכריז ופוסע קדימה, ידיו מקופלות על חזו
'לא. לא. לא. זה אתה אמרת' אני אומר לו, לא שאכפת לי באמת, האף שלי מדגדג ריח הדרים , והאצבעות נדבקות לי בין החרכים
'זה נורא, המוח הכחול הזה שלך- אפילו איש פירות של טו בשבט- גורם לך לחשוב-' הוא מבזיק מבט לאלי המשפדת '-מחשבות מסוימות… דרדסיות הממ'
'מה, לא!' אני מזדעף 'המוח שלי בסדר גמור. תודה'
הוא מחייך, רוכן קדימה ומרים בדרך אגב משמש יבש, נוגס, ולמרות שאני יודע שהוא עושה את זה בכוונה זה מעצבן
'זה פשוט יש משהו… יש משהו מפחיד בכל הקטע הזה של פירות יבשים'
הוא מרים גבה ואני שואף אוויר: 'תחשוב, פירות יבשים? עד כמה צריך לרצוח את הפירות… לחנוט אותם עם סוכר והם נהיים מקומטים כאלו, למעוך אותם, הצבע שלהם נעלם. הטעם שלהם ניהיה כזה. וזה…בררר' אני נרעד אבל הוא לא מתרשם:
'המרקיז דה סאד?' הוא שואל שוב
'אוף! כן! כל הקטע שלוקחים פירות רוצחים אותם, חותכים אותם, משפדים אותם-' אני מחווה לאלי, פעילה בעולמה '-ונהנים מיזה! וחושבים שזה… יפה ונחמד… זה- -'
'מזכיר לך איזה יצור סוטה אחד שהמציא את הסאדיזם-'
'הוא לא המציא את הסאדיזם!'
'הו סליחה! הוא רק כתב עליו- ספרים שלמים, ישב בכלא בגלל שזה מה ש-עשה לו את זה-מסתבר, ואתה חושב שלחשוב על זה בגלל איש פירות של טו בשבט לא הופך אותך לדרדס'
'דרדסים הם בגובה חמש תפוחים!' אלי מכריזה פתאום, נלהבת, ידה המלוכלכת פרוסה באוויר לחמש 'וגר-גרגמל, גרגמל—' היא מנסה להמשיך אבל יואב מבליע את דבריה:
'הו! תפוחים! עוד פעם פירות! על מי זה גרם לך לחשוב הפעם?'
' סתום! לעזזאל!' אני מתרומם, מפל קייסמים מאחורי, אלי מייללת משהו על כך שאני צריך עוד לעזור לה, אבל אני מתעלם מימנה. אני נכנס למטבח, לוקח כמה פסיעות גדולות אל הכיור ופותח את הברז, נותן לדביקות המגרדת הזאת להישטף מימני. אני מעביר את האצבעות שוב ושוב על הזרם, המים כמעט ניראים כחולים. מה הקשר כחול? למה כחול?!
אני נזכר פתאום במשהו וצועק: 'מוח כחול זה בכלל תוכנית של האוניברסיטה העיברית! משהו על ליצור הדמיה ממוחשבת של מוח אנושי!'
אני יכול לשמוע את יואב צועק בחזרה מהסלון, אבל אני לא מקשיב. אני חושב: המדענים שקראו למוח כחול מוח כחול המוח שלהם היה כחול? מה לעזזאל גרם להם לקרוא למוח כחול מוח כחול?
'אתה טועה' יואב נכנס פתאום למטבח, עיניו על פלאפון עם מסך בוהק (כחול?) בכף ידו 'לא קוראים לזה מוח-כחול, קוראים לזה המוח הכחול'
הוא מביט בי. אני מביט בו. ולרגע שתינו רציניים, עד שאנחנו מתפוצצים מצחוק