אין מקום כמו הבית

נטשה עמדה בפינת החדר. שערה הכהה והארוך הסתיר מעט מפניה. ידיה מאחורי גבה, ולסתה שמוטה אך עיניה בוהות בנקודה גבוהה ממנה. הן בוהות בגברת סאנשיין מכינה את מיטת הטיפולים שלה. "סאנשיין", לא היה שמה האמיתי של הגברת. כי ככה זה במעון הקשת. לכל אחד מחברי הצוות יש שמות תמימים, אך מחשבות חולניות, שלא תוכל לעולם לדמיין.
"נטשה" אמרה האישה הגבוהה בחיוך.
"בואי שרביט, המיטה שלך מוכנה"
נטשה הנידה את ראשה בלי לומר מילה.
"בואי נטשה"
היא המשיכה להניד את ראשה לשלילה, חזק יותר.
"בואי!" צעקה המטפלת ומשכה את נטשה בשערה, וקשרה אותה אל המיטה. שם, הפעילה עליה את הניסויים שלה. זאת אומרת, את הטיפולים, שנטשה צריכה.
"דידי. דידי תגידי להם שיפסיקו עם המיטה. את מוכרחה לומר להם!" לחשה ברעד נטשה לדידי, יועצת המעון. דידי, היחידה ללא שם מומצא. אולי בגלל זה היא הייתה היחידה בה נטשה בטחה.
"את צריכה את הטיפולים האלו, שרביט. את רוצה להבריא נכון?"
"אבל אני לא חולה…" היא לחשה.
"מה זה היה?" שאלה דידי בתקיפות.
"נכון" היא אמרה.
"יופי יקירה" היא ענתה בחיוך.
"עכשיו, אני חושבת שהגיע הזמן לכדורים לא?"
הייתה שתיקה.
"לא?" חזרה על עצמה דידי בקול רם יותר.
"לא! לא! כי אני בריאה! את חייבת להאמין לי אני בריאה!" צעקה בבכי נטשה, בזמן שדידי לחצה על כפתור הליצן שעמד בכיסא העץ שלידה.
"למען האמת, יקירתי, לא אכפת לי" אמרה דידי בחיוך כשהשומרים הגיעו ותפסו את נטשה בזרועותיה בחוזקה, ולקחו אותה, לשעת הכדורים.

"היא שוב חושבת שהיא בריאה"
"מה את מציעה אז? לקחת אותה למיטת הטיפולים פעמיים ביום במקום פעם אחת?"
"לא. זה לא יעזור לה. אפשר אולי לנסות את המרתף, היא הייתה שם פעם נכון?"
"לא, היא מעולם לא הייתה שם".
"מצוין. הגיע הזמן שתבקר".
את השיחה הזו שמעה נטשה מבעד לווילון חדר המנוחה לאחר שהחלה להתאושש ממנת הכדורים. דמעות עלו בעיניה האדומות כדם. ושוב, היא חזרה לתרדמת הכדורים.

כשקמה בשנית, היא כבר הייתה נעולה בצינוק המרתף החשוך. הוא היה מלא באבק ומחולק לתאים כאשר הדבר המפריד אותם הוא סורגי ברזל עבים. בתוך כל תא היה קרש ארוך עם שמיכה דקה ששימש כמיטה, ודלי חלוד ששימש כאסלה. נטשה התעוררה בתא השמאלי ביותר, על הרצפה, לצד סורגי הברזל הקרים. הסיבה בגללה קמה, הייתה כי הרגישה יד קרה מונחת על צווארה. היא פלטה צרחה והתגלגלה הצדה.
"מצטער" ענה גבר, אדום שיער, מבעד לסורג.
"לא התכוונתי להבהיל אותך, רק רציתי לבדוק אם את חיה. הבחור הזה שלידי למשל-" אמר והצביע לכיוון התא הימני לו, "מת כבר שבועיים. אף אחד לא שם לב, לאף אחד גם לא אכפת".
נטשה בהתה בו ושתקה. היא לא ראתה אף אדם מלבד צוות העובדים שטיפל בה מאז שהוכנסה למעון.
"מי אתה!" היא צעקה בטעות. מתוך בהלה. היא נצמדה לקיר הרחוק ממנו.
"כמה זמן את כבר פה נטשה? איפה הבית שלך?"
"הבית שלי…" הרהרה נטשה. למען האמת, היא לא זכרה דבר מחייה הקודמים.
"רגע איך אתה יודע את השם שלי?!" היא התקרבה אליו, ואחזה בסורגים.
"נטשה" הוא לחש לה.
"באתי לקחת אותך הביתה"

"Pumped up Kicks" של "Foster The People" התנגן במכונית.
נטשה קמה.
"איפה אני" היא אמרה בקול חצי ישן.
"כבר פחדתי שלעולם לא תקומי" אמר הבחור עם השיער האדום.
"איפה אני" היא חזרה על עצמה. הפעם ערה לחלוטין.
"בדרך הביתה" הוא השיב.
"מי אתה?" שאלה נטשה, אבל לא היה לה באמת אכפת. האיש הזר הזה הוציא אותה מהכלא שהייתה כלואה בו כל חייה. מעולם היא לא הייתה שמחה כל-כך.
"איפה זה הביתה?" שאלה וחייכה חיוך רחב כל-כך, חיוך שמעולם לא חייכה, ורק אז קלטה שהמכונית מרחפת באוויר.
הבחור בעל השיער האדום התחיל לצחוק.
"מה מצחיק?" שאלה.
"שאת בוטחת בי"
המכונית נפלה מטה בירידה חדה.

נטשה קמה במיטת הטיפולים.
"אין מקום כמו הבית" צחקה גברת סאנשיין, ודידי, והאיש האדום, וכל שאר חברי הצוות שעמדו מאחוריה, בזמן שסאנשיין הזריקה לנטשה, עוד תרופה.