אין כותרת

אני לא אוהבת את זה. אני לא יכולה לסבול איך שהם מסתכלים עלי. כאילו שאני כלב עזוב. אני לא אוהבת את מבטי הרחמים. אני לא צריכה אותם. מאז שהוא הלך, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אני זוכרת איך זה התחיל. באמצע היום הוציאו אותי מהכיתה, והביאו אותי הביתה. לא הבנתי, עד שראיתי את כל המשפחה, יושבת על מזרנים עם חולצה קרועה ועיניים אדומות. חברים שלך מהתיכון והצבא ישבו מסביב להורים שלי, ושתקו. סירבתי להאמין.
קרעתי את החולצה, אך עיניי נשארו יבשות. אין מצב. אין מצב שבעולם שאתה מת. 'הוא סתם עובד עליכם' רציתי לצעוק. 'עוד רגע הוא יחזור, מחייך, ואתם תשכחו את זה. הוא יחזור'. הוא לא מת. הוא לא יכול. הוא הרי אחי הגדול.

נגמרה השבעה. קמנו, ואתה עוד לא חזרת. רציתי לצעוק עליך שתחזור כבר, אבל לא שומע. ראיתי את הארון, עטוף בדגל ישראל, יורד למטה. אבל ידעתי שזה לא אתה. אתה לא מת. אתה לא יכול. אתה אחי הגדול.

עכשיו השלושים. לא רציתי לבוא. לבקר מצבת אבן שלא קשורה אליך, לעמוד מעל גוף שלא שלך.
כולם בכו. חוץ ממני. כי אני ידעתי שאתה אי-שם, מחכה לרגע הנכון כדי לבוא אלינו.

נגמרה שנת האבל. כולם הולכים סביבי על ביצים. אני רואה שהם חושבים לעצמם מתי אפסיק, ואבין שאתה מת. אבל אני יודעת שאתה לא. אין לי חברים. קוראים לי משוגעת. אבל אני יודעת שאתה עוד תחזור.

ואז, הבנתי. אתה לא הולך לחזור. הם לא שיקרו. אתה מת. אני בחדר שלך. על השולחן ערימת מכתבי פרידה שמעולם לא פתחת. ואני מבינה שלא יכולת. כי אתה מת. אתה מת! איך עשית לי את זה? הרי אמרת ששום דבר לא יפגע בך. אמרת שתחזור. הבטחת!

אני רצה החוצה. לא אכפת לי לאן. פתאום אני על הכביש. צפירה חדה. חריקת בלמים. ואני על הרצפה. כואב לי עכשיו. בלב. קהל מתאסף סביבי. אמבולנס נשמע במרחק. עכשיו כואב לי בגוף.
אדום לי. דם בכל מקום. הוא חונק אותי, מטביע אותי. עכשיו שחור לי. פתאום לבן. כבר לא כואב. פתאום אני רואה אותך מרחוק. עם המדים והנשק. מחייך את החיוך הזה, שכל-כך קיוויתי שמשותף לשנינו. אתה מחבק אותי. ידעתי. ידעתי שאתה לא מת. אתה הרי לא יכול.
אתה אחי. אחי הבכור.