אימונים ואשכוליות בטעם דבש

"אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה."
"בילי, אתה רק צריך להאמין בעצמך, להתרכז, ולדעת שאתה מסוגל." טדי הדגיש את המילה "מסוגל" והביט בבילי במבט מעודד, עיניו הכחולות זוהרות באור שחדר מההריסות של אחוזת הנוקמים.
בילי כמעט הצליח לשאוב את הביטחון שבדבריו, עד שהסיט את ראשו לכיוונם של שני חברי הצוות הנוספים וראה את איליי מתאפק שלא לפרוץ בצחוק.
"אלוהים, איליי, זה כבר קשה כשאני מדמיין בראש שלי כמה מגוחך אני נראה בזמן האימונים, אתה לא צריך להוכיח לי שהדמיונות שלי הם גם המציאות." אמר בילי, אבל החיוך הרועד על פניו של איליי גרם לו לחייך גם, במבוכה.
"זו לא הצגה, איליי, אז תפסיק להתנהג בצורה ילדותית ותן לבילי תחושה בטוחה. אנחנו אמורים להיות צוות, וצוות טוב אמור להיות תומך ולא-" נייט הטיף.
"בסדר, בסדר, נייט. אתה פשוט מוציא את כל הכיף, אתה יודע?" החזיר איליי, שביב כעס מתגנב לדבריו.
"כך אמר הבחור מבינינו ש-"
"מספיק! תנו לבילי להתאמן, אוקיי? את הוויכוחים הללו נשאיר לזמן אחר. אנחנו אמורים להיות צוות טוב. ותומך. אז תעזרו לבילי ותשתקו." טדי קטע את שניהם, חידש את קשר העין בינו לבין בילי והנהן לאות אישור.
בילי נשם עמוק. הוא נזכר ביום בו גילה את כוחותיו. הוא חשמל כמעט למוות את הבחור שהתעלל בו ובילדים אחרים כמותו.
פחד התחיל לפרפר בתוכו, והוא היה חייב להשתיק אותו בצעקה פנימית.
אני מסוגל לעשות משהו קטן כמו לגרום לכיסא שבור להפוך לשולחן, אם הצלחתי כמעט-להרוג-בחור-שבאותו-רגע-ממש-הגיע-לו, בילי חשב. רגע, וואו, זה היה אמור להרגיע אותי?
"אני רוצה שהכיסא הזה יהפוך לשולחן, אני רוצה שהכיסא הזה יהפוך לשולחן." הוא התחיל לדקלם.
"תנסה… להתכוון לזה יותר. להרגיש את המילים ואת הקסם."
אם בילי היה יכול להפסיק להתרכז בשטות הזו ולהגיד לטדי שהוא הבחור הכי נפלא שהוא פגש, הוא היה עושה את זה. אבל בינתיים, הוא ניסה לעשות את מה שטדי הציע לו.
איך אני אמור להתכוון לזה בדיוק? חשב ברוגז. הוא בעצמו מרגיש כחלק מבדיחה ענקית של היקום עליו, הוא אמור פשוט לעשות את כל מה שהיקום מכתיב בבדיחה הזו ולגרום לאחרים… מה? לצחוק עליו?
בילי קפלן, היית צריך ללמוד כבר שכשאחרים צוחקים עלייך… אוקיי, זה פשוט כל כך טיפשי. תפסיק לחשוב על שטויות. ותתרכז. ותתכוון למילים כמו שאומרים לך. אוקיי?
לדבר לעצמי בגוף שלישי זה גם מטופש, השיב לעצמו.
"אני רוצה שהכיסא הזה יהפוך לשולחן, אני רוצה שהכיסא הזה יהפוך לשולחן," הוא התחיל להרגיש עקצוץ בכפות רגליו.
"אני רוצה שהכיסא הזה יהפוך לשולחן!" והוא התכוון לכל מילה. ברגע שהעקצוץ החל, הוא התחזק והתפשט על כל נתח מעורו, דגדג בעמוד השדרה שלו, בעצבים שלו. הוא רצה שהכיסא הזה יהפוך לשולחן, ולו רק כדי לראות את מבטי התדהמה של חבריו.
"אנירוצהשהכיסאהזהיהפוךלשולחןאנירוצהשהכיסאהזהיהפוךלשולחןאנירוצהשהכיסאהזהיהפוךלשולחן!"
והוא הרגיש את זה. הוא הרגיש את כל העקצוצים מתנקזים לנקודה אחת בראשו, ומשם כאילו נורים ממנו החוצה. הוא פקח את עיניו החומות ולרגע נקודות שחורות ריצדו למולן, ואז הן נעלמו, ואיתן הכיסא.
היה שם שולחן, ולא שולחן פשוט מעץ שאפשר היה למצוא בבית שלו, אלא שולחן ארוך, מאבן לבנה, פינותיו מזדקרות כמו סכינים. חיוך התפרס על פניו, והוא לא יכל לעצור את עצמו מלהגיד "הצלחתי!" בצורה כל כך מתלהבת.
הוא הסתכל מסביבו וראה את חבריו לצוות. נייט הביט בשולחן בהתרשמות, אך לא בפליאה שהשתקפה על פניו של איליי, שכנראה לא האמין עד לרגע האחרון שהדבר באמת יקרה. וטדי.
טדי חייך אליו, בביטחון מלא, כמי שידע שזה מה שיקרה.
"כן, הצלחת, בילי." אמר נייט והניד ראשו לחיוב.
"זה בסך הכול שולחן, מרשים ככל שהוא יהיה. ואם קאנג הזה באמת יופיע-" התחיל איליי, בצורה פחות חיובית.
"-הוא יופיע, איליי, למה אתה לא מאמין לי?" קטע אותו נייט ברוגז.
"…אתה תצטרך להצליח לעשות דברים גדולים יותר מלהפוך כיסא שבור לשולחן פאר." סיים איליי והתעלם מנייט.
"איליי, זה היה האימון השני בלבד-" טדי ניסה לגונן על בילי.
"כן, כי האימון הראשון היה אסון מוחלט ומתוך יאוש כל אחד הסתלק-"
"-ואנחנו התקדמנו היום מהנקודה שבה היינו מלפני יומיים, אז אתה יכול להיות יותר נחמד ולהחמיא במקום לשלול, טוב?"
בילי עמד והרגיש לא קשור למחנות. הוא עדיין שמח על ההצלחה שלו, אבל איליי צדק- צריך יותר מזה כדי לעמוד מול מה שהם יצטרכו לעמוד בפניו, אם בכלל. הוא לא שלל יותר מידי דברים אחרים שגילה את הכוחות שלו, מה שהם לא יהיו.
"אנחנו התקדמנו?" חיקה איליי את טדי. "אנחנו מדברים פה רק על בילי, אם שכחת. אתה בכלל לא הראית מה אתה מסוגל לעשות! לגדול? לקטון? מה אתה, אנט-בוי?"
"מה שבטוח הוא שאני מסוגל ליותר מסתם לצעוק ולכעוס."
"חבר'ה, מספיק." נייט התערב. "זה לא הזמן לוויכוחים, תשאירו אותם למאוחר יותר, כי הרי," הוא העביר את מבטו ביניהם, "אנחנו אמורים להיות צוות, וכדי שנצליח לבצע את מטרתנו, אנחנו צריכים להיות צוות טוב."
"אתה חושב שלהגיד שאנחנו צוות טוב ותומך חמישים אלף פעמים הופך אותנו לכזה? תסתכל עלינו! אנחנו סתם נערים שלא מכירים אחד את השני! אתה לא יכול לבקש ממני להסתדר עם השניים הללו כש… כשאנחנו לא מיושרים על אותו הקו!"
"מה אתה רוצה לדעת, איליי?" שאל נייט, באמת תוהה. "כבר הסברתי לכם למה איגדתי את כולנו- כדי שנוכל להביס את קאנג, מי שאמור להיות אני בבגרותי, מי שאני לא רוצה להפוך להיות כמותו-"
"ואת זה הבנתי. אבל…" איליי הסתכל על חברי הקבוצה שלו, שהחליט להצטרף אליה כי… מה הוא רצה לעשות? מה המטרה שלו בכלל?
"…לא חשוב. הצלחנו יפה מאוד באימונים היום. ניפגש מחר." כל הזעם התנדף ממנו והוא הפנה גב לשאר הנערים. טדי פחות כעס ויותר התאכזב, כי הוא לא בדיוק ציפה לדבר הזה מהקבוצה. בילי לא ידע האם הוא צריך לנסות לעצור את הבחור שרק לפני רגע צעק עליו, אז בזמן שחשב מה לעשות… לא עשה כלום.
"איליי, בבקשה. אתה יודע כמה המטרה שלנו חשובה." ניסה נייט. הוא באמת התחיל לחשוב שחייל העל שהוא גייס לחלוטין חסר תקווה, ואולי עדיף שהוא לא יהיה חלק מהקבוצה.
איליי נאנח. מצד אחד, הוא הרגיש אשמה על כך שהוא כזה… קשה. והוא הרגיש שהוא הורס הכל לנייט, כשהוא לא באמת רצה בכך. אבל מהצד הנגדי, הוא לא רצה לוותר להם.
"אוקיי. אוקיי. אוקיי. בואו נעשה את זה. אבל בעוד שעה אני אהיה חייב לעזוב כי סבתא שלי ביקשה שאקנה לה-" מגני תחתון? אני באמת הנכד הכי אהוב עליה. "-דברים."
והוא וויתר. כי אולי הם לא אשמים והוא לא צריך להפיל עליהם דברים שהוא בעצמו לא יודע מה הם. הוא יחשוב אחר כך.
נייט חייך חיוך כל כך גדול, שאיליי פחד שזה מה שהוא קיווה לקבל לחג המולד. טדי פלט נשיפת רווחה וחייך אליו בעצמו, וברגע הזה, לאיליי נדמה שכל הכעסים מלפני מספר שניות היו כל כך חסרי טעם, והוא השיב לו חיוך.
"אז אני מקווה שמאוחר יותר קרה בדיוק הרגע ושסיימנו עם הריבים להיום." אמר בילי, ושאר החברים הביטו בו במבטים רציניים הרבה יותר.
"אז… טדי?" הוא אמר ופנה להביט בבחור הבלונדיני והחסון. הוא נחמד יחסית לאנשים חסונים אחרים שפגשתי, חשב בילי. למשל, קסלר ואיליי. אני לא בסדר עכשיו, אני יודע. להכניס את אלי לאותה קטגוריה עם קסלר? קפלן, בבקשה.
"אמ, כן. אז… אני יכול לשנות את הצורה והמראה שלי." הוא כחכח בגרונו, "ו… אני יכול- להדגים, אני חושב? אם אתם רוצים. עכשיו."
"כן, אני חושב שזה רעיון טוב." אישר נייט. "אלא אם מישהו רוצה להגיד משהו…?"
"אתה יכול לשנות את הצורה שלך לכל דבר?" שאל איליי.
"אני חושב שכן, אני פשוט צריך… לעשות את… הדבר."
"הדבר?" צחק בילי.
"אני לא עושה את הדבר אם זה מה שאתה חושב אדון קפלן, וזה גס." שניהם התחילו לצחוק, ואיליי ונייט חייכו כשהם הבינו את הבדיחה.
"וואו, רגע, אתה הומו?" פלט איליי.
"אה-"
"זה משנה בכלל?" שאל בילי, בנימה הרבה יותר עוקצנית.
"מה? לא, זה לא בקטע כזה, ממש לא!"
"אתם רוצים שנחלוק את הנטיות המיניות שלנו אחד עם השני?" שאל נייט. טדי היה חושב שהוא סרקסטי, אם הוא לא היה מכיר מעט את נייט ויודע שהוא בסך הכל רוצה את הטוב ביותר לכולם, אז השאלה הזו כנראה נראתה לו לגיטימית במקרה דיי… מביך שכזה.
"כן, אני הומו." אני לא צריך להתבייש. ואני הולך לגלות לאנשים הללו סודות נוספים גדולים יותר שהשתדלתי להסתיר מרוב האנשים בעולם, אז מה הבעיה לספר להם מה הנטייה המינית שלי? שום בעיה. "אז, שנחזור להדגמה שלי?"
"כן." השלושה הגיבו במקהלה.
טדי נשם עמוק.
"רגע, לא. אה- זה פשוט, אתם יודעים… אני-"
"אתה צריך להתאמן על זה לבד בבית קודם?" הקול של בילי היה מבין.
טדי זכר שלפני יומיים, אחרי האימון-הכי-גרוע-בתולדות-גיבורי-העל, הוא התקשר לבילי ושאל במבוכה מתי האימון הבא. בילי אמר לו אז שהוא לא יודע, כי נייט לא ענה להודעות ששלח לו בטלפון, אבל שהוא כבר התחיל להתאמן כדי להכין את עצמו ("נפשית, אתה יודע, כדי שאני לא אגיע ולא אדע מה לעשות וארצה להרוג את עצמי ממבוכה ואז באמת אהרוג את עצמי ממבוכה עם כל כוח הרצון הזה.") לאימון הבא. אולי טדי היה צריך לפעול כמוהו, אבל אחרי אותו אחר הצהריים המביש, לא התחשק לו לעשות שום דבר, ובטח לא משהו שקשור לקבוצה הזאת.
"כן, אם אפשר?"
"אה… אני מניח שזה בסדר? איליי? בילי?"
"כן, אוקיי." הסכים איליי, ובילי פשוט הנהן.
טדי שמח שהם לא לוחצים עליו. הוא באמת ובתמים חשש שמישהו מהם- אבל למה? הם לא כמו גרג, הוא נאלץ להזכיר לעצמו פעם נוספת. כלומר, הוא לא מכיר אותם מספיק, אבל… הם גרמו לו להרגיש בנוחיות ברגעים שהוא הפסיק לחשוש ושהם לא התווכחו.
"אז… מה עכשיו? יש לי עוד חמישים ושלוש דקות להעביר אתכם, אז בואו ננצל אותם איכשהו." איליי הרהר לשנייה. "אתם יודעים שעוד אין לנו שמות, נכון?"
"איירון לאד." בילי אמר מיד.
"אתה רוצה לקרוא לעצמך איירון לאד?" טדי נשמע קצת מופתע.
"לא, למה שאקרא לעצמי איירון לאד? התכוונתי לנייט. הוא יכול להיות איירון לאד, כי השריון שלו ממש דומה לזה של איירון מן, והוא… אה, הוא הכי עוסק בטכנולוגיה מבינינו. אז איירון לאד. מה אתה אומר, נייט?"
"אני לא מתנגד, כי אין לי רעיון טוב יותר. כלומר, השם היחיד שעלה לי הוא סקארלט לייטנינג-"
"תהיה איירון לאד, בבקשה." אמר איליי, ונשמע קצת מזועזע.
נייט צחק. "בסדר. ומה איתך?"
"אני אחשוב על זה." משך איליי בכתפיו.
"אולי קפטן משהו? יש לך כוחות ממש דומים לשל קאפ." הציע בילי.
"לא, תודה. אני חושב שאני דומה יותר לסבא שלי מאשר לקפטן אמריקה."
"מה? אתה מדבר על איזאיה בראדלי? הוא סבא שלך?" טדי כמעט צעק וחייך.
"הממשלה אמרה שכל הכתבות בנושא הניסויים על החיילים השחורים הן שקריות!" אמר בילי, לחלוטין נרגש.
"הממשלה היא השקרנית. וכן. איזאיה בראדלי הוא סבא שלי." איליי נראה שונה פתאום, כמו נץ חדור מטרה.
"רגע… אז מה באמת הסיפור?" בילי הרים גבה.
"אפשר להפסיק לדבר על זה?" איליי הגיב בעצבנות.
נייט ידע את הסיפור של איזאיה בראדלי, מפי איליי בעצמו. הוא לא הבין למה איליי לא מוכן לספר את הדבר גם לשאר חברי הקבוצה, כי כשהוא דיבר איתו, הוא אמר לו שהוא גאה בסבא שלו, שהוא רוצה להוכיח לכולם מי זה איזאיה בראדלי ומי זו הממשלה, שהוא רוצה לשמר את המורשת של סבא שלו. אבל נייט בעצמו ידע שלפעמים קשה לדבר על דברים שקשורים למורשת שלך ומכתיבים את הצעדים שלך, כי הם דברים כאובים, ולא תמיד דברים שמתגאים בהם.
"אה… טוב. אז אנחנו איירון לאד, איליי-שצריך-לחשוב, ו…?" נייט הסיט את השיחה מאיזאיה, והייתה לו הרגשה שאיליי הודה לו על כך.
"אין לי שמץ של מושג." אמר טדי, ובילי נאלץ למשוך בכתפיו בהסכמה.
"יש לנו עוד ארבעים דקות. חבר'ה, אתם באמת לא יודעים איך להעביר את הזמן." איליי נאנח. "אולי נפסיק להיות צוות?"
"מה?!" נייט צרח.
"אתה משוגע? לא התכוונתי לזה! התכוונתי שנפסיק להתנהג כמו צוות חיילים ובמקום זה נסתלק מההריסות הללו, ונתחיל להתנהג כמו חבורה של פאנבויז."
"נייט, אתה חייב להתחיל להרגיע. הצוות לא צריך להיות כל החיים שלך, בוא נלך ליהנות-" טדי התחיל להרגיע אותו.
אתם לא מבינים, נכון? הצוות הזה הוא כן כל החיים שלי מעתה ועד שאצליח לעצור את קאנג. ביום רגיל מישהו פשוט הופיע משום מקום וכמעט הרג את מי שניסה להרוג אותי באותו רגע. ואז הוא לקח אותי לשום מקום שממנו הוא הופיע, והסביר לי שהוא אני בהתבגרותי, אחרי כל השנים הללו. והוא הסביר לי מה הוא עשה, הוא הראה לי את הזוועות שעולל במרחבי הזמן. והוא פשוט… הוא רחוק מכל מה שאני מאמין בו. אני לא יודע איך השתבשתי בשנים שהיו אמורות להגיע, אבל לא רציתי לגלות. רציתי למחוק אותו. והדרך היחידה שלי למנוע מעצמי את כל הדם הזה, ולמנוע סבל של אחרים, לעצור את קאנג איכשהו, היא הקבוצה הזו. ואני לא יודע מתי קאנג יופיע, חשב נייט, אבל הוא יכול להופיע בכל רגע, ואנחנו צריכים להיות מוכנים. הנאה היא בזבוז של זמן.
"אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים לעשות? אפשר לחזור לאימונים ולהמשיך עם בילי." הוא אמר בהסתייגות.
"כן, נייט. אני קצת מותש מכל זה." אמר בילי.
"אני לא ממש בטוח בנוגע לזה. תראו, זה מאוד, מאוד רציני, ואם לא נתאמן מספיק, אולי לאף אחד מאיתנו לא יהיה יותר זמן להנאה כי קאנג פשוט יהרוג את כולנו."
"נייט, אתה זה שדחפת את כולנו לזה-" התחיל איליי, "-אתה לא יכול למנוע מאיתנו לקחת הפסקה ואז להגיד לנו שפשוט ניהרג אם ניקח אחת!"
"אנחנו צריכים הפסקה. אתה צריך הפסקה. אם תמשיך ככה, אתה עלול לצאת מדעתך. אמא שלי תמיד אומרת שזה לא הכי טוב ללמוד הרבה שעות- אז… אותו הדבר לגבייך. זה אובססיבי." אמר טדי.
"אני לא חושב שאתם מבינים אותי." נייט הרכין את ראשו. הוא לא ידע איך להסביר להם את זה, את הרגשות שלו, מבלי להישמע אובססיבי במידה חולנית.
"נייט…" בילי התקרב אליו והניח יד על כתפו. "אנחנו יודעים. אנחנו יודעים כמה קשה לך עם עצמך, שאתה חדור מטרה, שאתה רוצה לקבוע את הגורל שלך ולא להיות מוכתב על ידי המבוגרים, בדיוק כמו בן נוער אמיתי," הוא חייך אליו. "ובדיוק כמו בן נוער אמיתי, אתה צריך לבלות עם החברים שלך. ו… נכון שכולנו מכירים רק שבוע בערך, אבל…"
בילי הנמיך את הקולו. "אתם דיי החברים הכי טובים שלי עכשיו."
"כן, גם שלי." חייך טדי.
"אתם עד כדי כך חסרי חברים ואומללים?"
"איליי, גם אתה כזה." השיב בילי.
"ילדים, ילדים, אין צורך לריב." נייט הרגיש, לראשונה מאז הגיע למאה ה-21, שמחה. האנשים הללו היו יותר חברים שלו מאשר כל בן אנוש אחר במאה שבה הוא חי. אולי היותם פאנבויז חיברה ביניהם, אבל… צוות טוב צריך להיות יותר מסתם מאומן, נכון?
"בואו פשוט, אה, נעשה הצבעה. מי רוצה ללכת לבלות?" שאל טדי.
כולם הרימו את ידיהם.
"אז יוצאים לבלות."