איזה עולם קטן

התיישבתי בתור לרופא השיניים. הטלוויזיה הקטנה דלקה והציגה סרטים מצויירים לילדים שלא היו שם. לידי ישב רק בחור נרגן, בעל זיפים נוקשים. היו לו עיניים טרודות ומראה של אדם קפדני מאוד, ועם זאת, ברור לכל שלא הצליח. היה נראה כאילו החיים התעללו בו, ונתנו בו מגרעות. הוא לא היה נראה אדם יציב. היה אולי רמז למשקה משכר תחת העיניים העייפות, שראו כבר שנים יותר טובות.
הוא רק התלונן על מצבו הכלכלי.
אני עצמי חייתי בטוב, שפע, אישה טובה, ילדים, חיי משפחה וקריירה משגשגים. הצלחה. לימודים. תארים אקדמיים. כל מה שחלמתי עליו תחת מכותיהם הנמרצות של ילדי התיכון משכבתי הישנה.
פתחנו בשיחה, בה דיברנו על בית הספר שלנו.
עיניו למודות הסבל התרחבו בפליאה, כמו עיני נץ, כאשר הזכרתי את שמו של בית ספרי הישן, התיכון. היה זה אותו התיכון שלו. אותה שכבת הלימוד.
בדיוק אז, הילד ואמו, אשר סיימו את טיפול השיניים, יצאו מהחדר והודו לרופא ונעלמו לתמיד מחיי ברגע שעזבו את הרופא.
"מר אביתר פולינסקי, גש" אמר הרופא.
צחקתי בליבי. אביתר פולינסקי. הכרתי את הבחור. יותר נכון, הכרתי היכרות קרובה. היכרות קרובה מאוד עם אגרופיו. אז זה הילד שהיה שיכור מכוח, כיום משׁתכר בקושי. איזה עולם קטן.