אחרי שהדלת נסגרה מאחורי.

משרד האחות הראשית מרהוט בפשטות, היא יושבת מאחורי שולחן עץ, גווה זקוף ועיניה סורקות כל פיסה שלי מלמעלה עד למטה.

"שבי בבקשה" ומחווה בידה על כיסא הפלסטיק.

"נוח לי לעמוד" ואני ממשיכה להישען ל הקיר המסויד צמוד לתיק הגב שלי.

"מה שהכי נוח לך. ראשית אציג את עצמי: שמי הוא אורית האחות הראשית במחלקה זו. את יודעת למה את כאן, והיכן את?"

שתיקה

"ובכן את במחלקה פסיכאטרית אשר אחראית לשמור עלייך ולהעניק לך את הטיפול הטוב ביותר ועד שתחושי טוב יותר בכדי שתוכלי לצאת שוב אלה החיים מחוזקת יותר"

שתיקה

"טוב, אני רואה שאת אינך רוצה לנהל את השיחה הזו ואני מבינה לליבך לא פשוט להגיע למקום מסוג זה"

שתיקה

צווחת

מישהו צווח בחוץ כמו חיה פצועה אשר לכדו אותה במלכדות שטמנו לה. רעד בלתי נשלט פשוט בגןופי כאש בשדה קוצים וחומות האדישות שבניתי סביבי נופלות באחת.

"זה לא כלום, ובשליטה מלא"

שתיקה

היא מדברת קצרות עם מישהו בטלפון ומישהו בעל מדים לבנים נכנס לחדר, הוא שולח לעברי חיוך חם.
"זה ירון הוא וכח עזר כאן, והוא יקח אותך לחדרך. הדבר הכי חשוב דלת חדרי פתוחה בכל עת, תוכלי לבוא לדבר ולשתף"

שתיקה

אנו יוצאים מהחדר. עוברים במסדרון המסויד בלבן הכל כה שקט כאן אווירת בית חולים שכזו.
"השקט הזה הוא מיוחד' נדיר נורא ששקט פה" הוא אומר בבדיחות וכאילו להדגיש את דבריו צחוק פרוע ומשוגע נשמע מאחורי אחת מדלת החדר.

אנו נכנסים לחדר. מיטתי היא החמישית, הזו שמתחת לחלון כל האשר תופסות כך בכל אופן מעידות התמונות התלויות על לוחות המודעות.

******
היום עובר בעצלתיים, ביילתי אותו מתחת לשמיכה מצונפת כמו עובר ברחם אמו, משרבטת שדים ומכשפות בעלות כובעים מחודדים או מביטה דרך החלון על העולם מחוץ לדלת הברזל שנסגרה מאחורי ברגע שנכנסתי לגיהינום הזה. העולם ממשיך בשגרת יומו כהרגלו דבר לא השתנה.

מכריזים על ארוחת ערב כמו רובוט אני הולכת אחרי זרם המטופלים נוטלת קערת מרק ומתיישבת בקצו של חדר האוכל הקטן, הרחק מכולם מלבידה עצמי מהמשוגעים כי הרי אין אני משוגעת.
תוקפים אותי
תוקפים אותי
תוקפים אותי

מישהי צורחת בהיסטריה חובטת באגרופיה על החלונות המסורגים. נשימתה כבדה ודמעות יורדות על לחייה.
משום מה מבלי שרציתי כך ריחמתי עליה אך המשכתי לשבת נטועה במקומי מביטה על הסיטואציה מהצד.
המטופלים ממשיכים בשגרתם אכילתם, כנראה הם רגילים למצבים מסוג זה ואחים נאבקים עימה לופתים את רגליה וזרועתיה והולכים משם כשהיא צורחת.

"ברוכה הבאה לבית משוגעים! תתרגלי למארעות מסוג זה. הרי זו מחלקה פסיכיאטרית ודברים כאלה הם דבר בשגרה. זו ספציפית סיזוכרפנית. את יודעת מה זה סיזוכרפניה?! הם שומעים קולות שמתקיפים אותה"
מישהי התיישבה מולי ופטפטה במהירות ובאריכות, הסבירה לי את המצב, על שפתייה נשוא חיוך מאוזן לאוזן ועיינה צוחקות.

שתיקה.

"כן, גם אני שהגעתי לפה בהתחלה שנאתי את כל מה שזז ישנתי ברובו של היום והסתובבתי עם פרצוץ חמוץ"

"לאן…לאן לוקחים אותה?" נפלט מפי משפט שכלל לא רציתי להגיד

"לבידוד. זאת אומרת זה חדר אשר מרופד עם מזרונים בקירות וברצפה וזה המקום ששמים מטופלים כאשר הם צריכים להירגע"

שתיקה

מבלי לומר דבר נוסף אני משאירה את קערת המרק על השולחן ואת הנערה המחויכת מידי לטעמי למקום כה מדכא וחוזרת למקום הבטוח שלי. מתחת לשמיכה.

********
דמות מטושטשת קרבה לי בצעדים מהירים אינני מזהה את הדמות, אך הליכתה עד מהרה הופכת לריצה והדמות מתבהרת לאיטה זהו אחי, וצרחות אימה בוקעות מפיו.
רצחת אותי.
רצחת אותי.
רצחת אותי.

הוא במרחק קטן ממני, בעיינו בוערת אש השנאה והוא ממשיך באמירת המשפטים בצורה מונטונית.
רצחת אותי
רצחת אותי
רצחת אותי
אני נסה על נפשי ויודעת בוודאת שהוא דולק אחרי רוצה רק לתפוס אותי, לנקום בי בצורה הטובה ביותר. אני מפנה את ראשי לאחור ומלבד אחי הרץ אחרי גם אין ספור שדים אשר חוזרים אחריו דולקים אחרי.
רצחת אותי
רצחת אותי
רצחת אותי
זרועו של אחי לופתת בחוזקה את ידי ו…

אני מקיצה מהסיוט שתקף אותי, זיעה מכסה את מצחי וצרחה חדה נפלטת מפי, אני מכסה את פי בעזרת כף ידי בכדי שעוד צרחה לא רצונית לא תצא מגששת אחר מתג המנורה ומאירה את החדר באור לבן. השותפות לחדרי זעות במיטותיהם ורק אחת התעוררה למשמע הצרחה. אחות נכנסת לחדרי.
"הכל בסדר?"
"כן, תלכי אני בסדר גמור" ואני מכבה את האור ומצטנפת מחדש במיטה יודעת שהלילה לא אצליח להירדם בשנית.