אחרי הסערה

הרגע הכי קשה בסערות הוא הרגע שהן חולפות, הרגע בו אתה מבין שהכל נגמר, אין יותר פחד, לא יהיו עוד אבדות.
ואז כמו בן אנוש אתה חייב להפנות את מבטך לאחור, לראות מי לא שרד ומה הושמד עד התאחות מחודשת עם הארץ. הסקרנות תהרוג אותך בסוף, לפחות הסתתרת מהרוח ומהגשם ומהברקים הצורבים.
אתה זה אתה, אתה מעיז, אתה גיבור, אתה זה לא אני!
ואם אני לא רוצה להסתובב אל ההרס? לא רוצה לדעת מי מת וכמה הסערה הייתה עוצמתית. ומה אם אני רוצה לשבת על החול שהספיק להתייבש ולהביט על הגלים הקטנים, התמימים האלו שלפני כמה שעות עוד חרבו עיירות, לא רוצה להביט אל החוף, לא רוצה לראות אכזבות, בכי, אנשים מתים. אם אסתובב תהדהד בי לנצח נצחים השאלה- למה אני נשארתי? למה לא נספתי בסערה? למה העולם מכריח אותי לפקוח עיניים ולהתמודד עם מה שאתם מכנים אותו "מציאות"? לא אוכל לסגור את העיניים שוב אם אפקח אותן.
ואם אעקור אותן? האם אז הסבל יפסק?האם צורת הבתים ישובו לקדמותם? ואם אכרות אוזניי? האם האם שמאחורי גבי תפסיק לבכות ולצרוח על מות תינוקה?
אני מפחדת, כל כך מפחדת מהיום שאחרי הסערה… שלא יהיה לאן לברוח כי אין צורך בכך, אני מוגנת ואין לי מול מי להילחם. הים שקט, שקט מידי כמו מוות אך המוות הוא מאחורי.
והנה דרך חדשה, לבנות לעצמי מציאות טובה יותר, להשקיט סערות, להסתובב אל העולם ולחיות.