אחי הגיבור

לא הייתי אז בת יותר משמונה. ילדה קטנה ותמימה, שתי קוקיות ורודות החזיקו את שיערי.
הייתי ילדה אמיצה. לא פחדתי מהחושך, מגבהים וגם לא מהמפלצות המסתתרות מתחת למיטה.
בכל לילה לפני שנרדמתי, אמי הייתה אומרת שהמלאכים שומרים עלינו מלמעלה ונותנת לי נשיקת לילה טוב. בכל בוקר, התעוררתי לריח ארוחת הבוקר שאחי הכין. הוא היה כל כך מוכשר.
כולנו הרגשנו שהוא חסר כשהלך לצבא. נהגתי להשוויץ מול כל חבריי שאחי הוא ילד גדול עכשיו, סומכים עליו להגן עלינו.
"הוא לא פוחד?" שאלו אותי חבריי.
"הוא אף פעם לא פוחד," אמרתי בגאווה, "אח שלי הוא גיבור".
הוא תמיד היה חוזר הביתה עם חיוך ומספר חוויות. הוא היה מתלונן על החום, על המדים הכבדים, על האימונים הקשים, אך גם סיפר על אנשים שפגש, על תפקידו ועל כמה שהוא מאושר.

בערב יום הזיכרון אני והוריי עמדנו ביחד בצפירה. אחי נלחם באותו היום ושמר עלינו, כמו תמיד.
"אמא, מתי הוא חוזר הביתה?" שאלתי כשנגמרה הצפירה.
"בקרוב", אמרה וחייכה. היא ידעה שאני מתגעגעת אליו.
למחרת בבוקר נשמעה דפיקה בדלת. השעה הייתה מוקדמת, עוד לא יצאתי לבית הספר. לקחתי כיסא ונעמדתי עליו כדי להציץ דרך החור שבדלת, לראות מי שם. עמדו שם שני חיילים במדים ירוקים, מבטם פונה לרצפה. ירדתי מהכיסא ופתחתי את הדלת לאט.
"אתם חברים של דן?" שאלתי את החיילים.
"כן," אמר אחד מהם, "חברים הכי טובים".
הוריי באו במהרה ושלחו אותי לחדרי להתארגן. לא שמעתי על מה הם דיברו, אך כשיצאתי מהחדר עיניהם של כולם היו נפוחות מבכי. כשאמי ראתה אותי היא ניגבה את הדמעות מעיניה ואחזה בידי. יצאנו מהבית והתחלנו ללכת לכיוון בית הספר.
"למה את עצובה?" שאלתי אותה. מעולם לא ראיתי אותה בוכה לפני כן.
"היום יום הזיכרון, זה יום עצוב".
"אבל מחר יום העצמאות, צריך לשמוח".
שאר ההליכה הייתה שקטה. היא ניסתה להירגע ולעצור את הדמעות ולא רציתי להפריע לה. פחדתי לגרום לה לבכות שוב.

לא ידעתי זאת אז, אך באותו היום הוריי חשבו איך יספרו לי על אחי.
"נושיב אותה על הספה כשתחזור מבית הספר", אמר אבי, "נשתמש במילים עדינות".
"לא", לחשה אמי, "לא היום".
"למה לא היום?"
"יום העצמאות מחר. אני רוצה לתת לה רק עוד יום עצמאות אחד".

את יום העצמאות חגגתי עם חברותיי. דיברנו וצחקנו, אפילו אכלנו פיצה. ראינו סרט והצצנו מבעד לחלון, לראות את הזיקוקים.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הזיקוקים.
נרדמתי ברגע שחזרתי הביתה, לא הייתי רגילה לישון מאוחר. לאחר יום העצמאות, הוריי הושיבו אותי על הספה שבסלון. הם סיפרו לי כמה דן אוהב את המדינה, איך שהוא הגן עליה בכל יום. הם אמרו שהוא סיים את תפקידו בצבא והלך לטייל בעננים.
"למה המלאכים לא שמרו עליו?"
"הוא עם המלאכים עכשיו, שומר עלינו", אמר אבי והחל לדמוע.

לא חגגנו את יום העצמאות מאז. הוא קרוב מדי. אי אפשר לעבור כל כך מהר מאובדן לשמחה. אנו שולחים חיוך לכל אדם שאנו פוגשים, אך זה לא חיוך אמיתי.
כל יום זיכרון אנחנו עומדים בצפירה וחושבים עליו. על עיניו ושיערו, על שמחתו ואהבתו. זה יום קשה. אי אפשר להבין אותו לפני שהוא מגיע אליך, לא משנה כמה מנסים. כשהוא מגיע, מנסים לברוח, אבל יודעים שחייבים להתמודד. אי אפשר לשכוח. גם לא באמת רוצים. רוצים רק להקל על הכאב, רוצים לבכות בשקט, אבל יותר מכל, רוצים לחזור לימים שלפני.