אותיות פורחות באוויר

הוא עולה.
נעליים שחורות שפיציות.
מכנס שחור מחויט.
מכופתרת לבנה.
כיפה.
כיפה שחורה שמאיימת להתמזג עם הרקע.
כמעט ואיננה נראית.
כולם דוממים.
הלב שלה אינו דומם. הלב שלה סערה.
הוא כולו פחד.
היא פחד.
שמשהו ייגע בה. שהכל יישרף. שהקרביים יתהפכו.

הוא מתיישב על כיסא שחור מבריק חסר משענת, ומתחיל.
כולם דוממים.
הלב שלה אינו דומם. הלב שלה סערה.
הוא אוחז בגיטרה. נושם נשימה עמוקה כזו.
ספק מתפלל ספק מנסה להוציא את כאבו החוצה לא דרך המוזיקה אלא דרך האוויר.
הוא פורט.
פעם, ועוד פעם.
אצבעותיו מקבלות חיים משלהן. כאילו יודעות את מסלולן. אמה ואצבע. קמיצה וזרת.
פעם, ועוד פעם.

פיו נפתח. שפתיו נפסקות. הגרון שלו בפעולה.
ולפתע כלום כבר לא חשוב.
הפחד, האש, הדמעות, הכאב.
הכאב.
הכאב כבר לא חשוב.
היא לבטח כבר הבינה שקולו מרפא את הכל, אפילו ששר רק כמה שניות.

הוא עמוק כזה, מרגש. חודר מתחת לעור ומרעיד את הנפש. הוא שר על התנך, ועל אלוהים ועל תפילה. והיא בכלל חילונית. אבל כלום כבר לא חשוב. שום דבר. גם לא הכאב.
וליבה סערה אחת גדולה.
ודמעותיה מאיימות להתפרץ.
אבל זה כבר לא חשוב. שום דבר כבר לא חשוב מספיק כמו הקול שלו.

והוא מזמן לא שר.
הוא כבר חי ממש.
נושם את הבמה ואת המילים.
נושף את הכאב שהוא מכיל.
והיא בטוחה שהוא מכיל.
אחרת איך אפשר לשיר ככה?

זה כאילו שהוא לא רואה אף אחד. רק את השורות אל מול עיניו. רק את הזכרונות שבאים והולכים.
היא תוהה אם הוא רוצה שהם יבואו, או שמא מתעקש לגרשם.

והוא והאומנות אחד.
והוא חי.
והיא גוססת.
ואיך בכלל אפשר לגסוס כשליבך סערה שלא נרגעת?
אבל זה כבר לא חשוב.

וכשקולו פוסק כי השיר נגמר,
היא מפחדת עוד יותר מפעם.
כי עכשיו הכל נשרף, עכשיו האפתיה התנפצה אל מול עיניה והרגש התיימר להיות נוכח. עכשיו הקרביים התהפכו מרוב בהלה.

אבל שום דבר כבר לא חשוב.
כי היא זכתה לראות אושר אמיתי מהו.
גם אם לא חוותה אותו בעצמה. ספק אם אי פעם תחווה.
עכשיו היא ראתה איך זה שטוב.
עכשיו היא ראתה איך זה כשהוא והאומנות,
התאחדו.
נשבעו לא להיפרד זה מזו לעולם.