אורחים

הכאב הבלתי נדלה של המחשבות הדהד בראשה, הודף את המחסומים, מגדיל את הכאב בכל פעם שמחשבה הופיעה בראשה.
לאף אחד לא הגיע לסבול את הכאב הנורא שבמחשבה שלא שייכת לו. גם לרעים באדם. היא התכווצה, כמו בהילוך איטי, מצמידה את כפות ידיה הבהירות לאוזנייה ולוחצת. הנסיון הלא מוצלח הזה לחסום את המחשבות גרר גלים של צחוק במוחה, צחוק שלא היה שייך לה, שהדהד בראש שלה וחבט בו כמו
במקל בייסבול. היא חבטה בכדור, מנסה לגרום לו לעוף רחוק ככל האפשר, משתדלת אותו בקול רם לעוף רחוק יותר, להתרחק ממנה. היא נאנחה בהקלה כשהוא לא נטפס, והתחילה רוץ לעבר התחנה, משאירה את הקולות שלה מאחורה לכמה רגעים שהקלו עליה. היא קיללה כשהיא לא יכלה להמשיך לרוץ, ונעצרה בתחנה. הקולות תפסו אותה במהרה – הם מעולם לא רצו אחריה, ואם היה משהו אחד שהיא ידעה לעשות – זה לרוץ. היא הייתה קוראת לזה ישר הישרדותי, ההזמנות היחידה שלה לברוח מהכאב שנשמע בראש שלה כמו
צעקות פראיות שלא הפסיקו. היא תמיד הייתה קשה בבייסבול, בעיקר בגלל שהיא לא ידעה מתי הצעקה באה מבפנים, רוב הפעמים. היא התחילה לרוץ, לא מעיפה מבט לעבר הכדור, היא ראתה אותו ברגע שהוא נחבט, והיא ידעה שהוא יעוף רחוק מספיק בשביל שהיא תוכל לסיים את הסיבוב. היא חייכה בהקלה, נותנו לה שניות בודדות עד ש
הקולות חזרו מוקדם מדי. היא התכווצה, מצמידה את שתי הידיים שלה לבטן, שומעת את הקולות המעורפלים של חברי הקבוצה מעודדים אותה, אבל היא כבר סיימה לרוץ. היא חיכתה לשניות הבודדות בהן היא תוכל לנשום בשקט ולבד, בלי שהאורחים שלה ידברו איתה בלי להספיק.
היא איחסנה מיליוני שנים. היא הייתה מקור הידע הגדול בעולם, אבל היא לא סיפרה על כך לך לאף אחד. היא רק המשיכה לקחת תרופות נגד מיגרנות וחיסרה חצי משנת הלימודים, מבלה אותה במיטה שלה. בימים טובים יותר, היא הייתה מנסה לדבר עם האורחים שלה. חלקם לא היו נבזיים, ולדבר איתם היה גורם לה להרגיש טוב יותר. בימים הרעים, היא הייתה שוכבת ובוכה, צורחת עד שהיא הייתה שומעת את הסירנות של המשטרה באזור, וברגע שהם היו מתרחקים, היא הייתה צורחת שוב, מנסה לעמעם את הרעש של האורחים שלה.
היא קראה להם אורחים מאז שהם הופיעו בפעם הראשונה. אחרי שאחד מהם צעק עליה כשהיא קראה לו קול. הם לא היו קולות, הם היו אורחים.
היא התיישבת עלה הדשא. המשחק יסתיים בקרוב, והיא ניצחה. למרות שהניצחון שלה היה קטן מכדי שיגרום לה לשמוח. לא היו לה יותר חלומות בחיים. היא העבירה את ידה בדשא, סופגת את הלחות שעל הדשא.
'את אמורה ללכת הביתה,' אמר לה אחד האורחים.
'או שאתה תלך הביתה,' היא חשבה בעוקצות, מתעלמת מהצעקות של חברי הקבוצה שלה. הם ניצחו, אבל הם ידעו שהם ינצחו, היא מעולם לא הבינה את השמחה בסוף משחק ברור מראש.
'הפסדת שוב,' אמר הנבזי מבינהם. הוא היה רוצח כשהוא היה חי. הוא לא הפסיק לתאר לה בפרטי פרטים את רציחותיו. הוא רצח אותה מבפנים, כמו שהיה רוצח בחיים, הוא היה רוצח במוות.
היא תמיד מצאה אירוני את העובדה שג'ק המרשט גר במוח של אדם העונה לשם מארי אן ניקולס.