אורות בבתים של אחרים

זה מכתב בשבילך, חבר יקר.
אולי זה גם בשבילי, כי אולי תדע מה לומר. אולי תדע לשתוק, זה גם יהיה בסדר.
אז העניין הוא כזה, חבר יקר, לפעמים, באמצע הלילה, אני יוצאת החוצה. יוצאת החוצה כשקר וחשוך אבל הלב שלי לא פועם בחוזקה והידיים שלי לא רועדות. אפילו שמעולם לא אהבתי חושך. כל אדם וכל מפלצת וכל דרקון נושף אש יכולים להתגנב מאחורייך ולא תשים לב.
אני יוצאת החוצה והולכת עד קצה הרחוב. יש שם ספסל על הדשא שתמיד ירוק, גם בקיץ. אתה יודע, חבר יקר, שיש המון כוכבים בשמיים? אז אני יושבת ומתבוננת בהם ומתבוננת באורות בבתים של אחרים. אולי זה ייתן לי קצת כוח, אתה מבין? שאנשים וכוכבים ייתנו לי מהאור שלהם.

אבל לא באמת, חבר יקר. הכל היה סיפור בדיוני, שכן אני לא יוצאת החוצה באמצע הלילה ואני לא יושבת ומביטה באורות בבתים של אחרים. אני מנסה להעביר לך מסר, אתה מבין?
אני מחפשת אור. אז העניין הוא כזה, חבר יקר, אני מחפשת ומחפשת. ביום, אני מעמידה פנים שהאור כאן, לצידי, אפילו שבלילה אני יודעת שייעלם.
אז חבר יקר, הרבה זמן לא ראיתי אותך. אולי תבוא, תיתן לי מהאור שלך? הוא תמיד האיר לי את הלב, גם בלילות.