אוקיינוס – מחלומותיי.

בס"ד
אני, חברתי הטובה, בן משכבת גילי ומורה מקצועית מבית הספר. כככה החלום התחיל. יושבים ביחד במעגל בחדר הפנימייה שלי, אני על המיטה ושלושתם על כיסאות לפניי. החדר שקט, כולנו שקטים. הם בוהים בי ואני בחזרה בהם עד שהבן מחליט לפצות את פיו, הוא פונה אל שתיהן ושואל אותן, "נכון שהיא דומה לאוקיינוס?" השאלה נשאלה עליי, אני מקווצת את פניי בבלבול בזמן שהן מהנהנות לו לאות הסכמה. ואז חברתי מדברת "כן, נכון, העיניים שלה דומעות כל הזמן" היא מסכימה איתו. כשאני אינני מבינה על מה הם מדברים אני קמה מן המיטה, עוקפת אותם וניגשת אל מראת גוף הניצבת במרכז החדר. כשאני מביטה במראה אני נבהלת מעט, מעיניי זולגות דמעות, פשוט כך, ללא הפסקה וכשאני מנגבת אותן עם גב כף ידי הן חוזרות ולחיי שוב רטובות. אני מסתובבת בפרצוף חרד בחזרה אל היושבים, רואה שגם הם מעט מבוהלים. וכאן נגמר החלום.