אוסף השברים

התחביב הכי גדול שלו היה לאסוף שברים.
קטנים יותר משברי זכוכית ועדינים יותר, לרוב הם היו בלתי מורגשים, כמעט שקופים.
הוא היה מתהלך ברחובות עם תיק עור משובח כמו כל עורך עדין, אך במקום טפסים משפטיים היה התיק מלא באלבום גדול ואדום. אלבום כזה כמו של תמונות, רק של שברים.
כל מי שהיה עובר לידו ברחוב היה מפנה אליו מבט שני כדי לסרוק את חליפתו היקרה ולהעריך את השיער המעוצב בקפידה, איש לא היה חושד בליבו כי זהו אדם אשר אוסף שברים.
בדרך לעבודה ובחזור ממנה הוא העדיף ללכת ברגל.
כי שם, ברחובות, היו השברים רבים ומעניינים יותר. כל אחד עם גוון אחר או צורה שונה, כמו פתיתי שלג הם היו- מעולם לא זהים זה לזה.
כשהיה משתופף אל הרצפה ואוחז בזהירות יוצאת דופן בשבר בין אצבעותיו, נהג להעריך את השווי שלו.
איך מצא לכאן את דרכו? הוא תהה.

תבינו,
אלו לא היו שברים רגילים. אותם שברים נזרקו בגלל אנשים שלא העריכו אותם מספיק. לפעמים בגלל חוסר זהירות, לפעמים גם בלי כוונה, היו מאפשרים לשברים ליפול לרצפה.
וכך האנשים היו ממשיכים להסתובב עם תחושה חלולה וריקנות קרה, של משהו שחסר.
אוסף השברים מעולם לא היה מתערב, הוא רק שמר אותם באלבום האדום שלו, משרבט כותרת מעל כל שבר- שם, תאריך, מיקום ולפעמים כשהיה מצליח להבין, היה גם רושם את מקור השבר.
לפעמים היו השברים נושרים בעקבות אהבה נכזבת, ביטחון עצמי רדוד, הדחה חברתית.
לא, סיפורם של השברים מעולם לא היה נעים. אבל אוסף השברים ראה בהם את היופי כי הרי הם לא היו אשמים שאת מקומם תפסו רגשות נאלחים.

הוא מעולם לא היה מתערב, ואפילו כשהסקרנות גאתה בו הוא לא היה מחפש את בעליו של השברים.
חוץ מפעם אחת, ממש במקרה.
זה היה בחודש ינואר, בדרך כלל מזג האוויר לא גשום במיוחד, אבל באותו היום היה נראה כי השמיים היו סוערים מתמיד.
עננים אפורים וכבדים כיסו את השמיים, מאיימים להטיל גשם על המדרכה הקרה.
אוסף השברים היה בדרך חזרה מהעבודה, העננים לא הפריעו לו. להפך, הוא שמח נורא כי הצליח לנצח תיק נורא חשוב.
אילולא הצעיף הכחול שלה כנראה לא היה מבחין בה כמעט.
בשבר שבדיוק צנח לאדמה כמו אחת מטיפות הגשם של העננים.
הוא מיהר לקטוף את השבר מהאוויר לפני שנחת, ברגע שנגע השבר באצבעותיו גל של חום היכה בו.
הוא עמד דקה ארוכה ודוממת והתבונן בצורה המפותלת של השבר.
קטן, עדין ומסתלסל, כמו גבעול.
אף פעם בחיי לא ראיתי צורה כזו, הוא התפעם.
שלא כמו רוב השברים, השבר הזה לא סיפר דבר, ופעם ראשונה בחייו הוא החליט לשאול בכוחות עצמו.
הצעיף הכחול של אותה בחורה נראה בזווית העין שלו, מרחק של כמה עשרות גופים עמד ביניהם.
הוא התחיל לפלס את דרכו בין האנשים מתאמץ לא להתנגש במעילים ומטריות, וכשכבר היה קרוב אליה מספיק, נקש עם אצבעותיו על כתפה.
הבחורה הסתובבה בבהלה וכשהבחינה בעמידתו המתוקתקת של אוסף השברים עטתה על פניה הבעה מבולבלת.
"אני מתנצל על ההפרעה," התחיל להגיד אך מילותיו נתקעו בפיו. הוא מעולם לא עשה את זה, מעולם לא היה צריך להסביר את מעשיו לאיש. אך השבר הגבעולי והמסתלסל שלה עודד אותו להמשיך.
"אני חייב לשאול," המשיך "זה יישמע לך אולי מופרח, אבל אני אספן שברים, ולראשונה הבחנתי בשבר כל כך שונה." הוא הרים את השבר מול עיניה התוהות.
היא עדיין שתקה כך שהוא פירש את זה כאישור להמשיך את דבריו.
"זה השבר שלך עלמתי, ואיני מצליח להבין מדוע השלכת אותו. תביני, כששבר נופל לא ניתן להחזיר אותו למקומו. חבל לאבד כזו חתיכה מיוחדת מהנשמה."
היא המשיכה לשתוק, מבולבלת אך מסוקרנת.
או שהוא מטורף או שהוא האדם השפוי ביותר שפגשתי, חשבה בליבה.
"בבקשה, ספרי לי את מה שהשבר שלך לא מספר. מדוע הוא שותק? מדוע הוא כואב?"
היא באמת לא ידעה להסביר את זה, אבל מה שהוא אמר לה נשמע כל כך מוכר, שבאמת רצתה לספר לו, באמת.
אבל כשפתחה את פיה ועשתה תנועה מתנצלת עם העיניים, הוא לא היה צריך עוד דבר. הוא הבין.
היא לא הצליחה לספר.
ידה נחה על גרונה, ודמעה עגולה איימה לזלוג מבין ריסיה.
"השבר שלך לא מספר דבר, כי את לא יכולה." הוא אמר במקומה.
היא אישרה זאת על ידי הנהון קצר והשפילה את עיניה.
הו, כמה רצתה לספר, לדבר, לשתף. אין דבר שרצתה יותר מכך. אך הגורל רצה יותר חזק ויצר אותה אילמת.
אוסף השברים רצה לעזור לה, באמת. אבל הוא הבטיח שהוא לא יתערב לעולם. זה נגד חוקי השברים.
אבל מצד שני, הוא מעולם לא ניסה, מעולם לא ראה מה התוצאה.
החלטתו הייתה סופית כשנתן מבט נוסף בבחורה עם הבכי השקט.
הוא פתח את רוכסן התיק שלו, זה שכולו צועק יוקרה, ושלף מתוכו אלבום פשוט, אדום, כזה שיש בכל בית.
קמט של ריכוז נחרט בין גבותיו כאשר דיפדף בין דפי האלבום. לבסוף מצא את אשר חיפש.
בזהירות שאין כמותה, הוציא מאחת השקופיות שבר דקיק. הוא עדיין פעם בחום כי היה טרי למדי, רק לפני שלושה ימים אסף אותו.
"זהו שבר של ילדון, אני משער שהוא בן שש, כל החיים עוד לפניו," הוא הציג את השבר הזעיר לעיני הבחורה "וכבר נפל לו שבר. זה השבר הראשון שלו, מוקדם מאוד בשביל שבר ראשון הייתי אומר. את יכולה לנחש למה?"
היא חשבה על הרבה אפשרויות, הרי ילדים בגיל הזה הם מאוד עדינים, לא קשה לחבל ברגשותיהם.
"הוא, עלמתי, בעל דמיון כה פורה. הוא חולם להיות סופר כשיהיה גדול, כבר יש לו חלום! היית מאמינה?" שאל בהתלהבות "אך עם כל התשוקה הוא גם זכה לפה מאוד גדול, וגרון שלא מתעייף, וככה קרה שחבריו לכיתה מביישים ומשתיקים אותו. כבר זמן רב הוא מתפלל לא להיות דברן גדול, וכך עם נפילתו של השבר, השתיקה נפלה עליו."
זה נורא, היא רצתה להגיד. היא לא ייחלה לאיש את השתיקה שלה. איך יכול ילד לבקש אותה?
"אני נותן לך אותו," אוסף השברים הניח בכף ידה את השבר "כדי שהמילים שלו ימלאו את השתיקה שלך, ויום אחד כשתפגשי אותו את תדעי שזה הוא, ותגידי לו, כן, כן, תגידי לו כל מה שליבך חפץ, כי כשמדובר בסיפור טוב- הילד הזה יודע להקשיב. אפילו כשאת לא יכולה להגיד, הוא ישמע."
הדמעה שמקודם איימה לפרוץ, אכן פרצה עם כמה דמעות נוספות. אלו היו דמעות מאושרות. היא לא ידעה איך להודות.
אבל התודה הגדולה מכל שיכל היה לקבל כבר קרתה כשהיא הצמידה את השבר קרוב אל ליבה, והוא נמס לתוכה.
מאז, השתיקה שלה כבר לא הייתה כל כך שקטה.
אחרי הפעם ההיא, החליט אוסף השברים לא לשמור אותם יותר לעצמו.
אז אם מתישהו, איכשהו הרגשתם קצת לבד, קצת חסר, ובדיוק עבר לידכם עורך דין בלבוש מכובד עם תיק עור יוקרתי ומלא עד אפס מקום, דעו שלא תרגישו כך לעוד הרבה זמן.
כי ייתכן שעבר לידכם כרגע אוסף השברים, והשבר שלכם בידיים טובות.