אובססיה לרעב.

"את יפה ".
תמיד הוא אמר לי כשנכנסתי לכיתה.
בנים והשטויות שלהם.
אף פעם לא האמנתי כשאמר לי את זה.
זוית האף החדה שלי שלא אהבתי לראות, הסנתר הכפול שלי שרק אני ראיתי,
העיניים המלוכסנות והשיער הקצר שלא היה לי מה לעשות איתו, שנאתי את זה כל כך.
ככל שהוא המשיך להגיד לי את זה, שנאתי את עצמי יותר.
רציתי להגיד לו שיפסיק לשקר אבל לא ידעתי איך, אני לא מסוגלת לדבר איתו.
אני מביטה על עצמי במראה כל יום לאחר שהוא אומר לי שאני יפה ואני רואה בבועה שמביטה בי ילדה שמנה, נערה מכוערת סך הכול.
מה הוא מוצא בי?
אפילו אני לא מוצאת משהו מיוחד.
אין לי אופי שונה מכולם אני לא קולית ואפילו לא בישניית, לא מקובלת ולא חנונית, לא מצחיקה ולא משועממת פשוט רגילה.
חברות שלי אמרו לי שאני אובססיבית לרעב, הן פוחדות שאהיה אנורקסית.
אני לא מבינה מאיפה הפחד הזה נובע, האם הן באמת לא רואות את המותניים הרחבות והרגליים השמנות ??
"תפסיקי כבר, את יפה כמו שאת". הוא אמר לי יום אחד, משפט שונה מהרגיל.
עזרתי אומץ ושאלתי "למה אתה מתכוון? ".
הוא הופתע שעניתי, לקח לו זמן להתאשת.
"את לא רואה שאת הורגת את עצמך? תיראי כמה שאת רזה! אין אף אחת בכיתה שניראת כמו שאת ניראת, חיוורת וחלשה".
הייתי המומה.
הוא הלך ויותר לא ראיתי אותו.
פעם ראשונה מישהו אמר לי את האמת בפנים.
חברות תמיד החמיאו לי ונתנו לי תחושה שזה בסדר, שאני יכולה יותר.
כשהוא אמר לי את זה כברלא יכולתי להביט על עצמי במראה.
פתאום האף המחודד מידי נראה לי רק עצם והסנתר הכפול שרק אני ראיתי התברר כדימיון.
העיניים המלוכסנות נראו כל כך חלשות והמותניים היו כל כך צרות שתינוק יכל להקיף אותן בידיו הקטנות.
הרגליים והרווח הענק באמצע גרם לי להרגיש חשופה ופגועה.
איך הגעתי למצב הזה?
ניסיתי להיות יפה אבל לא שמעתי כשאמר לי את זה.
מוזר, כי הכול היה בשביל לשמוע את המילים האלה, למה הם לא השפיעו עליי?
…
עברו ימים ולקחתי אחריות.
טיפולים עזרו והפסקתי להביט במראה לתקופת זמן ארוכה.
כבר לא שנאתי את עצמי.
הבן ההוא עזב מאותו יום, מאז לא ראיתי אותו.
לא הספקתי להגיד לו תודה שהציל את חיי אבל אני בטוחה שהוא יודע שאני מודע לו על כך.