אובססיבית לשלגייה

פתחתי את הדלת העץ והיא חרקה מעט. זה לא הפריע לי במיוחד, אחרי הכל מתרגלים גם לדברים המעצבנים והקשים ביותר, וזה עוד דבר קל. עוד דבר שלא הפריע לי היה שלא דפקתי בדלת, כי לא היה למי לדפוק. הבית ריק, למה הוא ריק? בגלל שהזקנה שהשתכנה בו כמה שנים מתה. אני לא מצטער עבורה כי לא הכרתי אותה, גם לאדישות מתרגלים, אם היא יכולה להתרגל לזה שהיא מתה ואני מסתובב בבית שלה, אני יכול להתרגל לכך ששום דבר כבר לא מזיז לי ולזה שפתחתי עם עצמי דף חלק.
מתוך אינסטינקט כבר הייתי במטבח. הרחתי את האוכל הטעים שהזקנה בישלה. אולי היא מתה אבל הריח של הבישולים שלה נשאר, ענוג ומשכר בצורה לא מוסברת בעליל, אבל אני תמיד הייתי ילד שאהב אוכל, מכאן ואילך הייתי אמור למשיך לאהוב בסטנדרטיות- וזה מה שקרה. גם על זה אני לא מצטער. בניגוד לחברים שלי תמיד מצאתי מה לאכול.
נשנשתי איזה חטיף מהארון כי רק הריח של האוכל הזקנה נשאר, ואם במקרה היה נשאר אוכל מאז… הוא בטח היה מקולקל או מרקיב. כידוע עברו הרבה שנים מאז שראיתי את הפנים המקומטות של הזקנה הזאת. היא הייתה חביבה וטובה אבל בחיים לא הסכימה לארח אנשים זרים. אני מבין אותה, שבגלל שהבעל שלה נחנק מתפוח, היא קישרה את זה לשלגייה וליער הקסום. ובגלל שבביתן של שבעת הגמדים, שבו היא לא הייתה אמורה לארח זרים ובכך יכלה להמינע מהחנק. הזקנה הייתה בטוחה שזה בגללה. ומכיוון שהייתה זקנה מיוסרת והזתה שלל דברים משונים מאז המוות שלו- היא פחדה וכל לילה הלכה לישון במחשבה מפחידה. היא תמיד קיוותה שזה הלילה האחרון שלה ושהיא תמות בשינה.
היא זקנה פחדנית ואני לא מבין למה אי פעם התחתנתי איתה. אז נחנקתי מתפוח, ביג דיל.