אהבה קטנה

"את בסדר?" הוא שאל אותי
"את נראית קצת עצובה"
הסתכלתי עליו וחייכתי. אני תמיד מחייכת כשאני מסתכלת עליו.
"כן… לא, פשוט אני לא כל כך מרגישה טוב…." אמרתי לו.
"את בטוחה שזהו?" הוא אמר לי, קצת מודאג. "את רוצה שאני אביא לך משהו?"
"לא… אני בסדר עכשיו " אמרתי לו מחייכת.
פגשתי אותו כמעט כל יום, ותמיד הרגשתי בעננים.
היו לו עיניים ירוקות והמון נמשים על הפרצוף. הוא תמיד היה כל כך נחמד אליי.
המשכנו לדבר. הוא סיפר לי אז המון סיפורים מצחיקים.
אף פעם לא הפסקתי לצחוק. כל חוויה אתו הייתה שמורה אצלי בתוך תיבה, עמוק עמוק בתוך הלב.
כשתמיד הרגשתי עצובה, פתחתי את התיבה, ומיד העליתי חיוך של נוסטלגיה.
בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נופף לי לשלום.
נופפתי לו. למרות שידעתי שאני לא אראה אותו יותר, עלה חיוך על פניי.
הוא היה האהבה הקטנה שלי.