אבני דרך

אנו צועדים יחד, כקבוצה, לבושי חולצת משלחת "נדר נדרתי להיות להם לקול", תחת השלט הלגלגני "העבודה משחררת" פרי עטו של המוח המעוות של הנאצים. איזה הוא הומור, הרי ברור שמי שנכנס לאושוויץ, לעולם לא הצליח להשתחרר. הקשבתי לתדרוך מדריך קבוצתי, והבטתי מסביב, בין היתר בעטתי בכמה אבנים.

לפתע עיני צדה אבן רגילה, פשוטה, מלוכלכת ומחוספסת ולצידה אבן מלוטשת ומבריקה. הרמתי את שתי האבנים לכיסי. את האבן המרשימה אספתי במטרה לקחת מהם, כמו שהם לקחו ממני, מעמי ומבשרי. כמה קשה עבדו בכדי לתלוש כל זכר לאנושיות מצידם, כמה גנבו והשחיתו, כמה רצחו…ואני, חיש מהר, כזמן עפעוף, אספתי פיסת זיכרון מהם, ללא שום זיעה ועבודה. חייכתי.

את האבן השנייה, המחוספסת, אספתי אל חיקי על מנת להעביר חלק כל שהוא מנשמות היהודים אל ארץ ישראל, מדינת היהודים, אליה רצו כל כך להגיע ולא הספיקו לרוע מזלם. המדינה שקמה על דמם ועל חלומם. המדינה שזוכרת ולא שוכחת ועכשיו, חלק מהם, האבן הקטנה הזו, תשוב יחד עמי לארצי.