אבדון

"מה אתה יודע להגיד על החיים?"
"מה את רוצה לדעת?"
"היי, זה לא הוגן, אני שאלתי קודם."
"אבל בסופו של דבר אני זה שעונה על השאלות." הקניט אותה בתשובתו. הוא ניכנס פנימה והתיישב בקלילות על אדן החלון, כאילו שהם לא נמצאים בקומה השמינית ואם ייפול הוא וודאי ימות.
אבל הרי למה שדברים פשוטים כמו מוות יפריעו לו?
"מישהו אמר פעם, שאתה צריך לדעת מה לעשות את הדבר הנכון עם החיים שלך… לא רגע… אני לא חושב שאמרתי את זה נכון… בכל מקרה, אני לא חושב שיש לי משהו להגיד על המילה חיים, חוץ מזה שכולנו אנשים רעים, כמובן."
"ולמה שתחשוב כך?" היא הביטה לא-הביטה לעברו. עיניה החומות בהקו באור השמש, אך ניצוץ אפור העכיר מעט את יופיים. זה היה ממש כאילו והא מנסה לשדר משהו ללא הצלחה.
"אני לא יודע, אבל למה את חושבת כך?" הוא הרים את ידיו הדמיוניות באוויר. "אני הרי חושב את מה שאת חושבת."
איפשהו עמוק בתוכה היא ידעה שהוא צודק. "אז למה אני חושבת כך?"
הוא נאנח. "איך הצלחת לאבד את עצמך כל כך חזק עד שאת אינך זוכרת את אמונותייך. את היית נוהגת לומר שאנחנו אנשים רעים בגלל שאנחנו לא יודעים לשלוט בעצמנו, בגלל שחוסר האכפתיות המובהק שלנו פגע באחרים ובכך בעצם השמיד את טיפת האנושיות שלנו, ואת טיפת החוזק שהיה להם.
שאנחנו כל כך ריקים מתוכן בתוכנו, שכבר עדיף לנו ללכת לאבדון. שאדם שלא מצא את המטרה בחייו, וגם לא מחפש אחריה הוא אדם מבוזבז בעולם…" היא ניסתה להקשיב להסבריו אך דבר מה הציק לה.
חייה, היא לא מרגישה אותם. ממש כאילו היא כאן, אבל לא כאן.
"ואני, האם קרה לי משהו, או שזוהי סתם תחושה פרנואידית שמקוננת בליבי?" הוא ליטף את שערה הארוך והדק, כאילו מחווה זו תוכל להרגיע אותה לעוד חיים שלמים.
"זיכרונך אבד, לכן ההרגשה המחוקה והכואבת בליבך. את גם הלכת לאבדון, שכן טענת שיותר מידי כואב לך להישאר בעולם הזה. ולמה עשית זאת? את זה אפילו אני איני יודע…"