אבא

כשאתה סוגר את הדלת החשכה מזדחלת פנימה ואין לך שום דבר שאתה יכול לעשות. אתה משנן לעצמך אינספור פעמים שחושך זה דבר טוב וששום דבר לא יכול לפגוע בך בתוך החדר אבל הקול של אבא שמזכיר לך את זה לא מצליח לשכנע אותך שזה נכון והדבר היחיד שקורה בעקבות הקול הזה זה שהפחד שלך מבין שאין לו מתנגדים ומגביר לעצמו את העוצמה עד שאתה כבר לא יכול לסבול את זה כי החושך לובש צורות של דבר ועוד דבר, כל אחד פוגע בנקודה יותר ויותר רגישה ואתה צורח.
אבא נכנס אל החדר אחרי זמן שאתה לא מסוגל לספור והדבר הבא שאתה שם לב אליו זה שהפסקת לצרוח, שעכשיו האור דלוק והוא יושב לידך על המיטה, מחבק אותך חזק. הוא ממלמל לך דברים על האוזן אבל אתה לא מסוגל לשמוע, האוזניים שלך עדיין מלאות בחושך מוחלט. העיניים שלך גם הן עדיין לא התרגלו לאור אבל אתה יכול לראות את אבא כשהוא אומר לך שהוא הולך עכשיו למיטה שלו, אתה יכול לראות את השקיות מתחת לעיניים שלו, סגולות מחוסר שינה, ואתה יכול לראות את אפיסת הכוחות שהוא נמצא בה עכשיו. אבל אתה לא יכול לתת לו ללכת, עדיין לא, אתה נאחז בו חזק ומבקש ממנו להישאר איתך רק עוד קצת.
אז הוא נשאר, כמובן שהוא נשאר, ואתה מתמלא אשמה שבגללך הוא נראה ככה ובגללך אתם במצב שלכם. אתה מנסה לעצום עיניים חזק בלי לפתוח ולהתעלם מהצורות החשוכות שהולכות ומתגבשות, פשוט להירדם כדי שאבא יוכל ללכת לישון וכדי שהפחדים כבר יעלמו וזהו, אבל כשאתה מרגיש את האחיזה של אבא נעשית רפויה ולבסוף כבר לא מורגשת אתה לא מסוגל ופותח את העיניים. אתה מבקש ממנו בלחישה רועדת שאולי יישאר עוד קצת כי איתו שום דבר לא יכול לפגוע בך והוא מסתכל לך בעיניים ובלי לומר מילה מנשק אותך על המצח.
ברור לך עכשיו שהוא נשאר ללילה נוסף, וכשהוא מכבה את האור ונשכב לידך אתה מחבק אותו חזק ויודע שהוא לא יקום וילך.