המשוגעת

המשוגעת
אחסאן היקר,
האם אלוהים הוא גבר?
אני מבקשת מחילה וסליחה מאלוהים על דברי-בלע אלה. אני אוהבת את אלוהים בכל לבי. הוא תקוותי היחידה, הוא התומך בי לאורך כל חיי. הוא האלוהים ואין בלעדיו אל. אני אוהבת את האלוהים, עם זאת אני תמיד שואלת:
האם האלוהים הוא גבר?
אני כותבת אליך ממרחקים. מולדתי היתה מדבר, מלאה בחול בצבע זהב. עמי, אנשי המדבר, חיו שם חיים פשוטים, הסתפקו במעט וחיו באושר ובצנעה. לא היו במדבר פרחים מלבד בנות-המדבר, הן היו הפרחים היפים והריחניים ביותר. לא היו סימני-דרך כדי לדעת את מיקומך או לאין אתה רוצה להמשיך, הסימון היחיד היה הירח והכוכבים, רק דרכם יכול האדם לדעת את מיקומו המדויק. לא היה דבר שיצמצם את הריקנות ואת השעמום מלבד לחישות האהבה של הצעירים והצחקוקים של הבנות.
אך פתאום המטיר עלינו האל שפע בל ישוער ושמו היה הנפט השחור. מהשפע הזה נהנו רק הגברים. רק הגברים זכו בשפע הנפט שהפך לזהב טהור. הבנות נשארו בחוץ. לא נהנו בכלל מהשפע שהנפט הזרים לגברים. זהב שלא דמה בכלל לחולות הזהביים של המדבר כי אם לצבע הויסקי ולצבע הנשים הג'ינג'יות והבלונדיניות מהנשים הזרות שמלאו את המדבר וסיפקו לגברים את כל ההנאות שלא חלמו עליהם בכלל. עולם חדש נפתח לפניהם: עולם המשקאות החריפים, עולם הסמים ועולם הנשים הזרות.
אנו, בנות המדבר נשארנו כפי שהיינו ואף גרוע יותר. לבשנו את אותם בגדים מסורבלים, אולי לבגד המדברי הישן נוספה מטפחת-ראש צבעונית או תכשיט כלשהו. אך מלבד זאת לא השתנה דבר. המשכנו להתעטף ב"עבאיה השחורה כשכל גופנו ופנינו הסתתרו מאחוריה, מלבד פתח קטן לעיניים שנשאר פתוח. חוקי-המדבר המשיכו לחול עלינו הבנות. אסור היה לנו לראות איש זר, אסור לדבר עם הנשים הזרות שהתהלכו בינינו חצי ערומות. האב, האח, ובני-הדודים המשיכו לשלוט עלינו ביד מברזל. הלכו עברו הימים בהם היינו יותר חופשיות וזאת למרות חוקי המדבר הנוקשים. הגברים ידעו כיצד למצוא דרכים כדי להתקרב אלינו ולזכות ברגעים יפים, רגעי אהבה אסורים ומתוקים. ידענו כיצד לגשת לבחורים והם ידעו כיצד להגיע אלינו.
אך הנפט השחור הפך את חיי הבנות לחיים שחורים יותר, קשים יותר ובלתי נסבלים יותר. אני נולדתי לתוך הסביבה הזו וקבלתי עלי את כל האיסורים שכפו עלי וקבלתי זאת בהכנעה עד שהנפט הגיע. ראיתי סביבי את הנשים הזרות שהלכו חצי ערומות, התחבקו והתנשקו עם הבחורים שלנו. היו מרכז העניינים והכל סובב סביבן.
אז לא יכולתי יותר להתאפק.
רציתי לצעוק ולהתמרד נגד כל חוקי המדבר
רציתי שהבחורים יסתובבו סביבי כפי שהם מסתובבים סביב הנשים הזרות.
הרגשתי צורך בלתי נכבש לבקש את זכיותיי כאישה וכאדם.

הייתי כולי מאוהבת בבן דודי.
בין דודי אליו הייתי מאורסת מיום בו נולדתי. אולי לפני-כן. ראיתי אותו לצדי כשפתחתי את עיניי לראשונה. כילדים נהגנו לשחק יחד. הוא היה כל עולמי. בגיל עשר כשגופי החל לקבל צורה של גוף יאשה, היה בן דודי קרוב אלי. תמיד לצדי ותמיד אתי. אהבתי אותו יותר ויותר, אהבתי אותו כאישה ורציתי שיהיה לי לבעל.
איש לא דיבר אתי על חתונה.
איש לא ירשה לאישה לדבר על חתונה.
אין לאישה זכות להביע את אשר בלבה ולבקש את הבחור שהיא רוצה.
חיכיתי שבן דודי, אהוב נפשי ידבר אתי על חתונה, אך לא עשה זאת. הייתי סבלנית ואמרתי לעצמי הרי בסופו של דבר הוא יהיה בעלי. הרי אני מאורסת לו מיום לידתי. צריך רק לחכות. וחיכיתי בסבלנות. הזמן יעשה את שלו. רק מעט סבלנות. כל פעם שבן דודי היה בא אלינו ועינינו היו נפגשות הרגשתי צמרמורת ורעד בכל גופי. הרגשתי שהדם שלי רותח ובכל רגע הוא עלול לפרוץ החוצה. דמיינתי לעצמי כיצד אני נישאת לו והופכת להיות אשתו. לא היה בינינו מגע פיזי כלשהו. רק העיניים דברו והלב דפק בחזקה. ידעתי כי גם אם אהיה אשתו אז מזלי לא יהיה טוב יותר ממזלה של אמי וממזלן של יתר נשות המדבר. ידעתי כי אמשיך להיות עבד לבעלי ולילדיי ולא אזכה בחיים עצמאיים משלי. ידעתי וקבלתי זאת כעובדה וכמובן מאיליו.

באחד הימים בא בן דודי לבקר אותנו ובפיו היתה בשורה:
באתי להיפרד,
אני נוסע לחוץ-לארץ כדי ללמוד.
לבי החסיר פעימה. לא יכולתי לדמיין לעצמי כיצד אוכל לחיות והוא רחוק ממני. עמדתי מולו והוא מושיט אלי את ידו ללחוץ אותה. הבטתי בעיניו ואמרתי: "
נסיעה טובה,
אני מקווה שלא תשכח אותנו".
הגיב בקולו הרם והבוטח:
ממתי הדם ישכח את דמו והבשר את בשרו?
אתם בשר מבשרי ודם מדמי, אף פעם לא אשכח אתכם."
ונסע. חיכיתי לו בסבלנות יותר משנתיים. לא כתב לי ולא התקשר אלי בכל צורה שהיא. שמעתי עליו רק ממכתביו את משפחתו ומדי פעם שלח לי דרישת-שלום. זה הספיק לי. סיפקה אותי העובדה שהוא לפחות כותב את שמי במכתביו.
וחיכיתי לו!!

והוא חזר!!
חזרה יחד עמו אשתו הזרה שנישא אותה בחוץ-לארץ. בחורה בלונדינית, לבנת-עור, שערות זהובות וארוכות שנפלו על כתפיה ועל חזה החשוף שהבליט את שני שדיה המלאים והעגולים, זרועות חשופות ושמלתה הדקיקה והקצרה הבליטה את מחמדי-גופה הצעיר. היתה מאופרת באפור חזק ובולט. שתי שפתיה צבועות באדום חזק ומגרה. דיבורה, חיוכיה וצחוקה. הכל עמד בניגוד גמור לחיי-הכלא שאנו חיים בהם. הרגשתי שנאה ורגז רב. הרגשתי צורך להתנפל על המופקרת ששדדה ממני את אהוב לבי. רציתי לחתוך אותה בסכין לחתיכות קטנות ולזרוק את בשרה לכלבים הרעבים.
עמדתי מול אהובי ואשתו ואני משותקת כאילו חץ מורעל פגע בלבי השיתק אותו. הבטתי אליו והבטתי אליה בעיון רב, כאילו אין במדבר איש מלבד שתינו. כל המשפחה גערה בי וניסתה להריקני. בן הדוד נגש אלי כשהוא צועק בזעם:

תסתלקי מכאן מיד,
את מפחידה את אשתי האהובה!".
לא הגבתי ולא זזתי מהמקום. המשכתי להביט בה במבטים של אש. בנות המשפחה גררו אותי בכוח לאוהל מגוריי וסגרו עלי את הפתח כדי שלא אוכל לצאת. כלאו אותי כדי לא להפריע למופקרת ששדדה את אהוב לבי.

עמדתי שעות מול המראה, מביטה אל עור גופי ואל שערותיי . עורי שחור ושערותיי שחורות. רציתי להיות לבנת-עור כמו אשת אהובי. לקחתי צמר-פלדה גס והתחלתי לשפשף את פני ואת גופי כדי למחוק את הצבע השחור ולהיות לבנה כמו המופקרת. במהרה הדם החל לזרום מפני ומכל גופי עקב השפשוף הגס. התחלתי להתייפח בקול רם. התאספו סביבי כל אנשי השבט, מביטים בי ומנסים לעזור. כולם ידעו שאני אוהבת את בן הדוד. ניסו להסתיר את הבושה מאבי. כלאו אותי כדי למנוע את הבושה ואת האסון הכבד שאני עלולה להמיט על משפחתי. במצב הזה נשארתי מספר חדשים. כל יום המשכתי לשפשף את עורי בצמר הפלדה הגס עד שהדם היה ניגר כמי-הנהר. הייתי צועקת צעקות רמות ומבקשת שבן דודי יבוא אלי. רציתי להראות לו כי גם אני יכולה להיות לבנת-עור כמו אשתו. הייתי קורעת את בגדיי לגזרים ונשארת ערומה כביום היוולדי. הייתי צועקת ובוכה לסירוגין : "
אני אוהבת אותך בן דודי היקר,
מדוע אשתך טובה יותר ממני?
חוקי המדבר מתירים לך להתחתן חמש נשים,
קח גם אותי לאישה ואהיה משרתת לך ולאשתך!!".
בני משפחתי מנסים להרגיעני ולחסוך מהם את הבושה.
קראו לי "המשוגעת"
כן אבדתי את השכל
אני משוגעת ולשיגעון אין גבול.
המשוגע אינו אחראי למעשיו.
המשוגעת!!
הייתי בת חמש-עשרה. משפחתי מצאו לי בעל בן יותר מחמשים שנה. התאפקתי עד לליל הכלולות. כשבעלי ניסה להתקרב אלי, התנפלתי עליו בצעקות ובמכות נמרצות. צעקותיי התגברו ובעלי פתח את דלת האוהל ויצא החוצה בבהלה. החזיקו אותי כל אנשי השבט והחלו להכות אותי.
הכה אותי בעלי:
הכתה אותי אמו:
הכה אותי אביו:
הכה אותי בן דודי.
ואני צוחקת,
שרה ורוקדת
וכעבור מספר דקות מתחילה לקרוע את בגדיי מעלי ונשארת ערומה מול כל אנשי השבט. בוכה וצוחקת, שרה ומתייפחת. כולם ברחו מפני באומרם:
היא משוגעת, היא משוגעת!!".
עמדתי לפני כולם וצעקתי:
האם אלוהים הוא גבר?
האם האלוהים הוא גבר?
איש לא ענה
מי יכול לענות למשוגעת?
הובילו אותי לבית-המשוגעים וסגרו עלי.
לא הצלחתי לברוח.
לא הייתי משוגעת.
כל מה שרציתי היה לברוח מגורלי המר.
כל מה שרציתי הוא שהעולם ידע כי אהבתי את בן דודי.
כל מה שנשאר לי הוא לשאול:
האם אלוהים הוא גבר?
כל בנות השבט שואלות את אותה שאשלה:
האם גם הן משוגעות?