הורה מאבן

העיניים הללו, שמזילות דמעות, דמעות רטובות כל כך, מרטיבות את כל הפנים, הארורות הללו. הן לא נותנות לשמש החמה לייבש את הפנים, כמה חבל. אם רק הפנים היו יבשות, שמחות, הייתם יכולים לראות את שמחת החיים שעלייה. אם רק שמחה הייתה הילדה, אך קשה זה כשההורה נרצח אל מול עינייה.
ההורה, הכואב שילדתו רואה אותו ברגעיו האחרונים, רואה ברגעים קשים, רגעים של חולשה – ההורה המראה כי וויתר ונותן חייו למוות, הנותן נשמתו לאלוהים, הנותן את ההורה של הילדה הזו, נותן את ההורה הלאה. נותן את הילדות של הילדה לעזאזל ולרחוב.
והילדה הזאת, התמימה והאדישה, החמודה לשעבר והנחמדה לכולם, המחייכת אך ללא רצון, העושה את הטוב לכולם אך לא לעצמה, היא לא נותנת לעצמה לחייך בשביל עצמה, היא נותנת את חיוכה לאחרים, בשביל להשיב רצונם, אך אם רק לעצמה הייתה נותנת חיוך – הייתה שמחה בעצמה, כפי שכל מי שקיבל חיוך ממנה, היה שמח. אבל לא היה זה כך, לא בלבד. הילדה לא רצתה בחיים שקיבלה, היא רצתה רק להמשיך, להמשיך בשביל האחרים, אלו שזקוקים לה, אלו שרוצים בחייה ואלו שלא רוצים במותה.
וכך המשיכו חייה והיא נשארה בחיים רבות, וזאת, הילדה הקטנה, למדה אושר, למדה משחק ולמדה אהבה. למדה לידה ולמדה נישואין ולמדה מוות, אך לפני המוות למדה את אשר הורה שלה למד: להירצח על-ידי עצמך, מרוב האדישות, כי כאשר הלב הופך לאבן, לרך לא יוכל יותר להפוך וכשרצתה בחיוך לקבל, רצתה את ליבה לתת, הלב נשבר מרוב האהבה, כי אבן לעולם אהבה לא ילמד.
אבל לפעמים חלומות מתגשים.