The story of my life
עוד יום חלף לו, ולמחרת..הרגשתי שיש לי בשביל מה לקום, בכל זאת..התלהבתי מהרעיון שמצאתי את עבודתי הראשונה.
כיוונתי לי שעון מעורר על השעה 6:00, קמתי..ציחצחתי את שיניי, הכנתי לי נס ולאחר מכן הלכתי לבחור לי בגדים נאים
למרות גילי הצעיר, הרגשתי אישה.
אישה ילדה..
חיפשתי בארון את החצאית שהכי תחמיא לגיזרתי, וחולצה כמובן.
ניגשתי לארון נעליי, והוצאתי משם את נעלי העקב שאני כלכך אוהבת..
ובכן, ניכר היה להבחין בי,
באיזשהו מקום הרגשתי שאני לא באמת בת גילי, אלא בנפשי, הרגשתי כמו בת 22.
כשסיימתי להתלבש, אימי פתחה ושאלה: ״ מי הוא הבחור שאת הולכת לעבוד אצלו? ברוב תמימותי אמרתי..זה מישהו מכובד, בעל מעמד גבוה אמא, אל תדאגי.
היא נשקה לי ואיחלה בהצלחה.
הלכתי לכיוון תחנת הרכבת להרצליה, נכנסתי אליה, בחנתי קצת את הסובבים אותי, ואת מי שנמצא, בכל זאת..פעם ראשונה שלי על הרכבת..הרגשתי כמו ילדה שזרקו אותה אל המים העמוקים, תסתדרי..זה מה שהחיים אמרו.
הרכבת החלה לנוע, הסתכלתי מבעד לחלון והשענתי את ראשי.
ממולי, הייתה אישה..דיי מבוגרת
היא שאלה: ״לאן פנייך מועדות להגיע״?
הרצליה..אמרתי, בפנים חיוורות וקול ביישני
יש לי שם ראיון עבודה.״
אוי, איזה יופי..בתור מה? שאלה..
״ מזכירה״ עניתי.
את בטח אחרי צבא, היא השיבה..
חייכתי, ועניתי..סיימתי יב.
אינני יודעת מדוע באותו רגע אמרתי זאת, למרות שהייתי בת 15, בזמנו.
אולי רציתי לחסוך את התגובה המביכה.
המשכנו לשוחח, ושאלתי אותה..״לאן את נוסעת״?
לבקר את נכדיי, הרבה זמן שלא ראיתי אותם.
שאלתי: ״למה?״
הסתכלתי עליה, והחיוך החל לרדת מפנייה..
עינייה היו מלאות דמעות, והיא מילמלה
הייתי חולה.
במחלה כזו שלא מאפשרת לאף אחד להתקרב אליי, ״זה מדבק״? שאלתי.
היא הנהנה עם ראשה.
באותו רגע הלב שלי החסיר פעימה, כאב לי עלייה, היא ראתה שהדמעות זולגות על פניי, ואמרה: אל תבכי מתוקה, אני מספרת לך את זה כדי שתביני שהחיים מלאים הפתעות, ואין לדעת מה גורלנו בעולם כזה.
היא נגבה את דמעותיי, שמה את ידה על רגלי
ושאלתי: למה?
היא השיבה שאין לה תשובה ברורה לגבי זה.
לא לא, השבתי..ושאלתי שוב: למה זה מגיע לך?
זה לא מגיע לאף אחד.
הזדהתי איתה, יותר נכון עם מה שעבר עליה, ועם מה שהיא חוותה..גם אימי חולה, רציתי להגיד, אבל התאפקתי. כמו שאני שומרת את זה כל הזמן הזה.
אבל חולה במחלה הכי קשה, בעצם..בשתי מחלות. סכיזופרניה, ומאניה דיפרסיה.
מחלות נפשיות, כאלה שאי אפשר לרפא.
כאלה שמכאיבות לך בכל יום, בכל דקה.
הלב שלי החל לדבר מעצמו, ורק בהיתי והסתכלתי עליה בעיניים כואבות.
חיבקתי אותה..והיא לחשה לי..את מקסימה, ואני בטוחה שאימך גאה בך שיש לה אותך.
ליבי הוסיף ואמר: יש לה אותי, ועוד מיליון ואחד דאגות בליבה, זה בלתי ניתן לריפוי.
הרכבת נעצרה, היא קמה ובירכתי אותה לשלום, ״כל טוב שיהיה לך״
חייכה, וירדה מן הרכבת.
לאחר מכן, הפנתי את מבטי שמאלה ושמתי לב לבחור שישב בצד השני, הסתכלנו אחד בעיניים של השניה, ובאותו רגע זה היה כמו בסרט.
כמו כן, גם דמותו..שיערו היה שטני, עיניו היו גדולות, צבען היה חום דבש..שפתיו האדמדמות גרמו לי לרצות לנשקו בחוזק, אך..הנחתי לתשוקתי, סובבתי את ראשי שוב.
ולאחר כמה דקות הבחנתי כי במשך כל הזמן הזה, הוא הסתכל עליי..הרגשתי נבוכה.
חייכתי חיוך ביישני, ומתוכי יצאה השאלה..״ בן כמה אתה?״
הוא חייך, והשיב..זקן מידי.
״לא יכול להיות, אמרתי..
אתה נראה צעיר״.
״כך הרבה אומרים, הוא ענה..״
ושתק.
הוא הביט בי במבט מתמשך ועיניו בהקו.
״אני בן 30, וקצת..הוא הוסיף״.
הייתי המומה..ויחד עם זאת .לא הורתעתי, המשכנו לשוחח כמעא.
הרכבת נעצרה, ירדנו בתחנה של תל אביב
הוא המשיך איתי עד הרכבת השנייה ללוות אותי..
וביקש את המספר טלפון, חייכתי..
לקחתי מידיו את הטלפון, רשמתי את המספר
נשקתי לו בלחי לשלום, והלכתי.
בעודי מחכה לרכבת, אני רואה במעורפל מישהו רץ לעברי..
תגובות (3)
וואי כן תמשיכי !! כתיבה מאוד סוחפת !
תודה רבה!! כייף לשמוע☺️
תמשיכי זה מהמם