My heart is like a bomb

כולם חושבים שאני חזקה.
רק בגלל שאני מחייכת ומנסה להיות אופטימית.
אבל מה שקורה לי בפנים, כבר לא ניתן לתיאור במילים. הלב שלי כבר מתפוצץ, כי אין לו למי לפרוק את כל החרא שמצטבר בהרגשה. וזה מצטבר ומצטבר עד ש… זה מתפוצץ. מתפוצץ בצורה הכי לא נעימה שיש. צעקות, ריבים, דרמה. וזה הכי לא אני.
הכי מדהים אותי שכמעט אף אחד לא חושב למה זה קורה לי? כי אם היו שואלים את זה אם היו יכולים למנוע כל כך הרבה צעקות. ורגשות האשמה? שוב, אין מילים. אנשים שלא קשורים בכלל סובלים את הפריקה שלי. כל כך לא נעים לי. לא כולם מעוניינים לדבר איתי. אולי בגלל שאני מאוד בוגרת לגילי, אולי כי שמעתי וראיתי דברים שלא הייתי צריכה. אולי. אני יודעת שפספסתי את הילדות שלי בגדול. אני הייתי צריכה להתבגר בגיל מאוד צעיר, ולחנך את עצמי, שזה לא הזמן המתאים עכשיו, המצב רק יגרע אם אבכה. ושוב, זה מצטבר ויוצא. כולם מופתעים לראות שאני לא כמו כל הבנות בגיל 13, לא נוהגת ללכת לים עם חברות, לא לקניון, לא לצאת מתי שבא לי. והבילוי שלי זה הזמן שלי עם עצמי. אולי קצת עצוב, אבל זו האמת. בנוסף לכך, כל החברות שלי מתלוננות על שגרה מתמשכת, ושהן רוצות לשים קץ לחייהן בגלל כל מה שקורה. באותו רגע, העצבים עולים, ואיתם גם היד שלי שרוצה להעיף להם סטירה מצלצלת, אבל שוב, אני מתאפקת. אני מסתכלת עליהן וחולמת על שגרה, שגרה שבה אני ילדה מתבגרת רגילה, שחוזרת הביתה והבית ריק, כי אמא גם בעבודה ולא רק אבא, ושמידי פעם אני אקבל דמי כיס, ושהלחץ שלי ירד טיפה. אני חושבת שעוד כמה שנים אני אתרגל. אבל בינתיים, אני חיה את החיים כמו שנותנים לי אותם. בכל זאת, חיים רק פעם אחת.