Lonely day
אני שומעת את הצלילים לראשונה, בערפל חמים סביבי, והם שובים אותי מייד, במילים הנכונות, והעצובות עד כדי חיוך. ואני שוב שומעת את הצלילים האלה, ושוב. אני ממשיכה לשמע, חיה את חיי, וזה משמח אותי. ואז אני שוב שומעת, ומגלה שהצלילים האלה מוכרים. שהם שייכים לחור השחור שלי. זה ששואב ממני חיים, ואושר, ושלווה, ובטחון, וזעקות שבר וכאב מתפרץ ובורות ואמונה. ואני יודעת שזה אמור לכאב, זה אמור להציף, אבל זה לא. מצחיק, כמה אני בסדר, המילים עדיין מסתחררות בי. רק משהו קר ומעקצץ לי בבטן. אז אני מפסיקה לשמע קצת, ועובדת וחושבת, שומעת רק צלילים אחרים. שמש שוטפת, אנשים יקרים, שעשוע ורוח. אבל לאחר מכן אני לבד, ואני שוב שומעת את הצלילים ההם. והם מקיפים אותי, שוב ושוב, ומצחיק כמה אני בסדר כשאני יושבת בינות פרחים ושותקת. הם מקיפים אותי, ממלאים אותי בחור השחור, ומצחיק כמה אני בסדר כשהאוויר היבש גורם לדמעות לבצבץ בזוית העין שלי. אני שומעת את הצלילים ואומרת את המילים אתם, עדיין מתפלאת על היופי החכם והפשוט שלהן. והאוויר היבש כבר לא יבש, הוא צלול כמו קריסטל נוטף מים. ומצחיק כמה אני בסדר כשמשהו תופס לי את הגרון מבפנים ומכווץ את הפנים שלי ואני צריכה לבלע מהר ובכח כדי לסלק אותו משם. אני נשאבת אל השחור, אל עולמי הישן והיפיפה שנבלע באותו חור פיסה אחר פיסה, והפעם הוא טובע בצלילים. ומצחיק כמה אני בסדר כשקול חנוק, מיואש ואומלל וכל כך כל כך קטן נפלט ממני, ואני שוב כל כך קטנה ומזנקת הלוך ושוב וצורחת. האור והסביב מיטשטשים ואז כל מה שיש לי זה צלילים, ומצחיק כמה אני בסדר כשאני נושמת ונושפת רעד ועוד רעד ועוד רעד ועוד רעד… מצחיק כמה אני בסדר. מצחיק, כשאני יושבת בזמן שהשמיים עולים ויורדים וסובבים על צירם, ואני ממשיכה לעצום עיניים ולהקשיב לצלילים שמרטיבים לי את הלחיים בחור שחור.
תגובות (0)