Harm Self

עומדת מול המראה.
מתבוננת בעצמה.
מביטה בגופה הצנום.
מביטה בצלעות הבולטות, בידיים הרזות.
מביטה בצלקות הרבות.
פניה מלוכלכות מהאיפור השחור שנמרח,
בגלל דמעותיה הרבות.

היא עומדת מול המראה.
עירומה כביום היוולדה.
אך הרבה דברים השתנו מאז היום הזה.
באותו יום היא הייתה קטנה, תינוקת.
היא עוד לא פתחה את זווית הראייה שלה על העולם.
היא הייתה תמימה, צנועה.
וכיום, היא גדולה, אישה.
היא יודעת טוב מאוד מהי זווית ראייתה על העולם.
היא כבר לא תמימה, ולא צנועה.
היא יודעת מהו המקום שבו גדלה בו.

עורה צח כשלג.
שפתיה דקות בצבע ורוד בהיר מאוד.
ידיה ורגליה צנומות, בטנה שטוחה כרצפה שעליה היא עומדת.
עיניה אדומות, דומעות.
גופה מצולק.
שיערה השחור והארוך גולש על כתפיה וגבה.

היא מביטה בפניה במראה.
מבטה מיוסר וכואב.
הדיכאון מחלחל בגופה.
עיניה עייפות, ריקות, חסרות רגש.
תחושת הריקנות מתפשטת בנפשה.
היא ריקה, מתה, אומנם היא עדיין נושמת.
אך בפנים היא כבר מזמן בעולם הבא.

"לא חשבתי שהכאב יוכל לגבור עוד יותר"
היא מספרת, לאדם היחיד שהיא סומכת עליו בעולם הזה.
אביה.
למעשה, הוא אינו אביה האמתי. הוא אביה המאמץ.
היא יתומה, הוריה נטשו אותה שבוע אחרי יום היוולדה.
הוא אימץ אותה, גידל אותה כבתו האמתית.
"מה את מרגישה?" הוא שואל אותה, מסתכל עליה במבטו הרך.
"כלום" היא עונה, ביחד עם מבט ריק בעיניה האפורות.

היא לוקחת את הלהב החד מהשולחן.
היא יושבת על הרצפה, עירומה ורועדת.
מצמידה את הלהב לירכה, לוחצת אותו על עורה ובשרה.
חתך גדול נוצר, ודם מתחיל לרדת, מחתים את עורה ואת הרצפה.
היא תמיד מנסה להתחמק ממחשבות המוות באמצעות הכאב.
דרך זו הייתה יציאת המילוט שלה.
אך זה אף פעם לא עזר, רק החמיר את מצבה עוד יותר.

"מה את מרגישה?" אביה שואל.
"כלום" היא עונה, במבט ריק, כמו תמיד.

היא שוכבת על הרצפה, מביטה בדממה בתקרה.
לפתע היא מרגישה שזרועות גסות עוטפות את בטנה, חזה ורגליה.
ויד אחרת, עדינה יותר, מכסה את פיה מלצעוק.
היא מנסה להתנגד, להשתחרר מהזרועות שעוטפות אותה.
היא מנסה לצעוק, לצעוק לעזרה.
אך כל ניסיונותיה להעלים את הידיים היו לשווא.
אך לפתע היא פוקחת את עיניה בבהלה, היא נמצאת על המיטה שלה.
מכוסה בשמיכה הלבנה, ואף אחד אחר לא נמצא בחדר.

"יש לי סיוטים" היא אומרת לאביה.
"ומה את חושבת שאת צריכה לעשות בשביל להתגבר עליהם?" הוא שואל אותה.
"למות" היא עונה, במבט ריק, כרגיל.

היא יושבת על כיסא, ליד שולחן.
סכין מונחת מולה על השולחן.
היא מושיטה את ידה ולוקחת את הסכין, מעבירה את הסכין על בטנה.
וחותכת, עוד קצת ועוד קצת.
עד שהדם זולג בכמות רבה וצובע את עורה הלבן- באדום.

"אני חותכת" היא אומרת לאביה.
"ומדוע את עושה זאת?" הוא שואל אותה.
"כי ככה" היא עונה, במבט ריק, כמו תמיד.

היא עומדת מול המראה.
מביטה בגופה הצנום והלבן.
ומתחילה לצרוח.
עם הצרחות מצטרף הבכי,
הדיכאון מתפשט בגופה.
היא לא יכולה לשאת זאת עוד.
היא משוטטת ברחבי הבית, בודדה, ריקה, מדוכאת.
מגיעה למטבח, מוציאה מאחת המגירות סכין גדול וחד.
היא חוזרת לעמוד מול המראה, הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניה על לחיה.
יבבות כואבות ממשיכות להיפלט מפיה.
היא לוקחת את הסכין, מניחה את חודו על אחת מהצלקות שבבטנה.
לוקחת נשימה עמוקה, ודוקרת את בטנה.

היא נופלת על הרצפה, נושכת את שפתיה בשביל לא לצרוח.
הדמעות רבות מדי, מפריעות לראייתה.
אך זה כבר לא משנה, היא לא מצליחה לנשום.
גופה חסר החיים נשכב על הרצפה, מתחתו ומסביבו דמה הרב מתקבץ בשלולית גדולה.
היא אינה בחיים עוד.

קבר.
אנשים מעטים מתקבצים סביבו בשתיקה.
חלקם שותקים, חלקם מנסים להשתיק יבבות.
שמה כתוב על המצבה.
אביה המאמץ מסתכל על המקום שבו גופה של בתו קבור.
והוא בוכה, והוא שבור.
והוא לא מתחרט על שום דבר.

פגיעה עצמית, מובילה לכאב, מובילה לאבדון, מובילה למוות.
אני הייתי שם, אולי אני עדיין שם, ואולי אני אשאר.
אל- תתנו- לגיהנום הזה- למצוא גם אתכם.