happened
אז הייתי שיכורה וניסית לגרור אותי הביתה.
בכיתי שאני שונאת אותך, שאני רוצה שלא תיגע בי, שאתה מגעיל אותי
ואתה הלכת.
נתת לאנשים שהביטו בנו להרים אותי ולהתמודד עם מרפקיי השלופים שדקרו אותם בעוצמה ועם רגליי שבעטו בברכיהם.
אז חזרתי הביתה לבד בדרך שזכרתי בעל פה ועקבתי אחרייך.
כשהגעתי לדלת שלך, היא הייתה נעולה. שמעתי את הקול שלך מבפנים, מדבר בטלפון. צוחק. מגחך אל מישהי בקו השני, חיוך שאני לעולם לא אקבל ממך.
ואפילו לא העזתי לדפוק. ישבתי מחוץ לדלת, שקטה, מחכה לדמעות שבוששו לבוא. מכשהבנתי שלא אצליח לבכות היום שרטתי את פניי באולר הקטן שלי ונשענתי על הדלת. כשהראש שלי פגע בה פתחת אותה מיד.
"מה לעזאזל את עושה בחוץ? למה לא דפקת? את יודעת כמה דאגתי לך?"
כל כך הרבה שאלות וכל שרציתי היה שתחבק אותי ותכניס אותי אלייך, תשכיב אותי על המיטה ונתכרבל עד שנירדם.
ואתה הרמת אותה ברישול והנחת אותי על המיטה, חזרת לשבת במרפסת בתחתונים ולעשן.
ואולי אני פחדת להגיע אלייך, לשבת איתך, כי אני יודעת שאתה יותר טוב ממני. וזה מביך אותי, העוצמה שלך והיכולת שלך. לכן אני מפחדת ממך.
תגובות (2)
מאוד מבלבל.. אולי זה רק אני אבל.. מצד אחד אומרת לו ללכת ומצד שני הולכת אליו וחוזרת. נראה שהיא(או את) מאוהבת אך בדילמה(או שקרה משהו), אכן מבלבל. נחמד מאוד.
זה בדיוק העניין. מרוב הפחד ממנו, התולות שלה בו היא נאלצת להישאר קרובה אליו למרות שלפעמים היא רוצה להשתחרר ממנו.