get out of hear!

כשאני נכנסת למקום חדש הכול צועק לי לצאת החיוצה, לברוח מיד. כשאני הגעתי לפה זה לא קרה. הרגשתי משהו חמים בסיפורים, למרות שאחד הסיפורים הראשונים שפגשתי היו על מוות מוחי אבל לא משנה.
היתה ביניכם איזו אההדה אחד כלפיי השני. השנאה הייתה לא אמיתית. אלא מוצחקת. וירטואלית. אם… אם למשל הייתם פוגשים את האדם באמת רצף הקללות לא היה באמת בוקע מהמקלדת שלכם.
אני הסתכלתי על התגובות שלכם, רואה שאתם משפחה מזמינה. ניסיתי להתחיל לכתוב. אבל כול מה שכתבתי הייתה כול כך מזוויע יחסית ליצירות אומנות האלו שלכם. שהולכות והופכות לדבר מה יפה יותר ויותר בכול פרק, בכול דקה. בכול שנייה בה אתם מקדישים אותה למחשבה תת מוחית על כתיבתכם.
רציתי להיות חלק ממשפחת טייל, משפחה ענקית, כולם אם אותו המיינד. השכל.
כולם כותבים אלוהיים.
כולם בני אדם.
אלוהים נתן לכול בנאדם שקיים מתת. מתנה. כשרון. אם זה ספורט ואם זה קריעת משחקי מחשב. גיימר.
אצלינו? זה כתיבה ממה שאני רואה.
כולם מוכשרים.
לכן כואב לי כשאתם רבים. נכון שאני מתנהגת כמו אימא. אבל מותר לי. אני דואגת. שואגת למצה האתר. שהולך וקורס אל תוך עצמו. בזכות… סליחה בגלל כולנו.
אני לא אומרת שאני לא אשמה. אז אל תגידו שאני זבל.
אני רק מבקשת. תיהיו אחלךה בני אדם. שהקללות ישארו בשכל ויצצאו על נייר שישלח לפך הקטן והורוד שיש לכם בחדר….
בבקשה?