fake pictures – קליק בזמן – שידעו כולם

תמונה היא פחות משנייה בזמן, התמונה שאני צילמתי ושלחתי בקליק לכל העולם רוצה לספר לכם אנשי הפייס (facebook) שאני הייתי שם. במקום הכי מקסים בעולם עם האיש הכי מכשף בעולם ואני בעננים.
אבל, לכל מגוון התחושות סביב הצילום אין ביטוי, סבך האירוע לא קיים בקליק שלי, התמונה לא מספרת כלום.
קליק מאושר כזה בזמן מחייב סיפור.
בינואר השנה קיבלתי מייל שאסור היה לי לפתוח, מישהו הזדהה בשם air force ופנה אלי בבקשה מסקרנת . באותו רגע שכחתי מהאקרים, מהסוס הטרויני ומכל הכללים האפשריים וכמובן שפתחתי. הכותב הזמין אותי לפגישה במילאנו איטליה ב- 10/1 בבר-קפה הסמוך למקום שבו אני אמורה להיות יחד עם קבוצה המתעדת את ה- look האופנתי החדש ל- 2020. תפקידי בקבוצה היה לתת כיסוי עיתונאי לצבעי הבגדים למאגאזין IT שבו עבדתי. כהוכחה להעדר הונאה צורפה למייל תמונה קבוצתית שבה אני מופיעה ושפורסמה כשבועיים לפני הטיסה.
עניתי למייל ובקשתי פרטים מזהים נוספים על מי שמסתתר מאחורי הכתובת המיליטנטית air force?
אני זוכרת במעומעם בחור שנהג לכנות את עצמו כך כל פעם שלחץ יד להיכרות חדשה, אבל לא יותר מזה. ההתכתבות איתו הוכיחה כי איש המייל מכיר אותי ומעבר לכך, היפנטה אותי תחושת המסתורין. הבחור מנה את שמות החברים שלי מהצבא ללא טעות, פרטי קורות חיי היו מדויקים, ציוני האוניברסיטה ששלח אלי היו ממש שלי, גם התמונה שנשלחה לבסוף הייתה מדויקת, משהו שלישי צילם אותנו יחד, די צמודים, על רקע נחל ברקן עטור הצמחיה, התמונה הייתה צבעונית ומעובדת בפוטו שופ שהבליט את העיניים הכחולות שלו בדיוק כמו אז, דקה לפני שהנשיקה שלו שיתקה אותי לעולמים. אני חושבת שהייתי מאוהבת בו אך הוא נעלם. שנים רבות ניסיתי לאתר אותו אך הוא לא היה, ואני "מחקתי". הנה הכל חוזר כולל הצמרמורת בגב והאוושה שבלב. ולאחר כל זה, נראה אותכם לא הולכים על ההזמנה הזו.
הייתה לי כתובת מדויקת להגיע אליה, מסרתי את כל הפרטים לראש המשלחת כדי להבטיח את עצמי מפני… (כל צרה או אכזבה) תיעדתי את עצמי בסלפי לכל העולם. בחיי שהייתי יפה בתמונה,לבושה בשמלה שחורה, תיק קטן ובו סלולר על מוד הקלטה,תסרוקת מאפירה ומעוצבת, בושם של פעם. נהג מונית איטלקי ופטפטן לקח אותי אל בית הקפה ואמר לי באנגלית " את יודעת שזה מקום של עשירים.. תזהרי הם אוהבים נערות ליווי.."(נכון נהגי מוניות באיטליה חודרים אל ההכי פרטי שלך -בלי היסוס )
נכנסתי לבית האופרה לה סקאלה- מקום שעטוף בזהב,הכניסה אליו יוצרת תחושה של אצולה, בסוף המסדרון הארוך יש בר מעוצב ולאורך הדרך שולחנות קטנים עגולים ערוכים לאירוח מוזהב. כמה מעונבים, חלקם בעלי שפם דקיק יושבים שותים וצוחקים תוך כדי לגימת יין מכוסות ארוכות רגל. אוירה של חופש לפני מופע מרגש. מלצר אדיב וכסוף ניגש אלי ושאל "את ל-air force" מופתעת השבתי בחיוב. "תיכף אשוב" הוא אמר והציב לפני כוס ארוכת רגליים שלתוכה נמזג יין לבן תוסס. כמעט 20 דקות עברו והביטחון שלי התחיל לעזוב אותי . עיני נתקעו בארון מזכרות ומבטי לא זז ממנו, מבוכה ? … מופתעת הרגשתי נגיעה עדינה בכתף, אחריה חיבוק אחורי של שתי ידיים ומשפט ישראלי נפוץ וחצוף הנלחש באוזן. הידיים היו מאד בטוחות בעצמן, הסתובבתי בחדות די מבוהלת ואכן ההימור היה מדוייק – זה הוא. חיבקתי אותו כאילו הוא אח שלא ראיתי ממזמן. לא ממש היה ברור לי למה, מדוע נצמדתי אליו לפני שלחצתי את ידו – מה קרה לי? לאן ברח הנימוס? "הלך עלייך יקירתי .." עם יד על הלב ממש התרגשתי. התעופפתי כשמרפקי שלוב במרפקו לעבר שולחן אינטימי פנוי. היבטנו אחד באחר ללא מילים והבנו שיש משהו לא גמור בין שנינו ואנחנו חייבים לתת אותו לעצמנו. מצאתי את עצמי בחדר ורדרד של מלון הבוטיק Milano Duomo מנושקת ומרוקנת, חוב של 30 שנה מהנה ומרגיע שולם. הקלקתי תמונה מאושרת ודי חושפנית של סלפי, בטעות או שלא הקלקתי לכל העולם (קיבלתי 30 ליקים מידיים: תהני, תעשי חיים, מגיע לך הלוואי עלי.. )
והאמת
הוא – קצין צעיר בצנחנים, עיניים כחולות,נשק קטלני על הכתף משווע לאהבה ולתשומת לב. די פטפטן על גבול החיזור
היא – טירונית שומרת בשער
הוא- מפטפט איתה עד אור הבוקר ומציע לה את אהבתו
היא – הבטיחה את עצמה לאחר ומוקסמת מיכולתה לגרום למשהו להתאהב בה בשניות
הוא – מוותר על חופשות ויוצא בעקבותיה.
היא – מתעללת בו, מפתה אותו, מנשקת אותו על גדת נחל ביער ומצטלמת במצלמה של פעם.
הוא – מתעקש
היא- כותבת לו מכתב שובר נפש ומבקשת ממנו שלא להטריד אותה יותר ומתחתנת
הוא- אפילו לא מתקשר אבל ממשיך לאסוף פרטים מדויקים עליה.
הוא – מוכשר כשד, עוזב לחו"ל, מתחתן, מוליד שני ילדים. הוא בעל חברה המעסיקה 100 עובדים ומרוויח מצוין תמיד ענוב ואצילי. הוא מפרסם מודעת דרושים ומקבל אותה לעבודה ככתבת צבעי אופנה במאגזין שלו.
הוא – מעולם לא היה מאושר כדי לא להיעלם לגמרי הוא פותח חשבון בנק לטובתה . היא תדע עליו רק שתהיה בת 64.
הוא – מממן משלחת ישראלית למילאנו ומהמר שהיא תגיע לפגישה.
היא – בפעם הראשונה בחייה,ו אולי די בטיפשות נעורים, הולכת אחרי הרפתקה ומחליטה להסכים.
שניהם- לא מסוגלים ולא מעיזים לוותר על מה שכבר יש להם. הם נפרדים, לא לפני ה- fake picture המחוייך והמאושר על רקע בית המלון המואר בזהב. איזו תמונת נחושת חשוכה מפורסמת לכל העולם בשנייה אחת זאת שאומרים עליה "נפגשו לאחר 30 שנה" ואף אחד לא רואה שם את הפיספוס העצום.