הבית השני שלי

יש מקומות שהם כמו בית- בית שני. מקומות שמחכים להגיע אליהם, לא רוצים לעזוב אותם, ומנצלים כל רגע אפשרי. מקומות שמרגישים בהם בטוחים, שיכולים להיות בהם בני אדם אמיתיים, בלי כל המסכות הרגילות. יש מקומות שכל רגע שיכול היה להתבזבז בהם ובוזבז במקומות אחרים מרגיש כמו רגע שלא חיינו בו באמת.
כשאני מגיעה לאחד המקומות האלה, אני שמחה, כי הגעתי הביתה. כשאני מגיעה למקום הזה, אני פוגשת את האנשים שהם משפחה שנייה בשבילי, בבית השני שלי.
אבל לכל דבר יש סוף.
תמיד ידעתי שיבוא היום שבו לא אוכל ללכת לשם. תמיד ידעתי שיבוא היום שבו זרם החיים יסחף אותי הלאה מביתי השני.
ללכת לשם זה כבר לא הרגל, זה צורך. זה ממלא מקום חסר בלב. והמקום הזה כואב כשמגיעה ההבנה- היום בו יסחוף אותי הזרם הרחק מהמקום הזה הולך וקרב בצעדי ענק.
אני יודעת שיום אחד אאלץ לעזוב. תמיד ידעתי את זה. אבל משום מה זה תמיד נראה לי רחוק כל כך.
רק שעכשיו זה כל כך קרוב, במרחק נגיעה.
כשהמקום הזה בלב עדיין כואב, אני עומדת ללכת שוב לביתי השני. רק שבניגוד לפעמים האחרות, אני מבינה, שיש לי עוד כל כך מעט זמן לבלות שם, בבית.
אבל אני לא מרימה את הראש אל העתיד. אני אנצל את הזמן שנותר לי בבית.
כי אחרי הכול, הוא יחלוף מהר. לפחות שארגיש את הזמן הזה בבית השני שלי.