ללא כותרת…

אני מרגישה כלכך מושפלת.
הדבר היחיד בעולם שלא רציתי שיקרה קרה, נו, אני מזליסטית או לא?
אמנם נהגתי אז במעט קור רוח וגיחוכים, אבל הוא פשוט לא היה אמור לראות את זה. אני פשוט רציתי לבכות באותו רגע כשהרגשתי את עיניים שלו דרך החלון הקטן.
טיפשה, איך שכחתי לסגור אותו?!
כמובן שלא הספקתי לבכות, כי אחרי שהוא יצא אמא נכנסה הביתה, ואז הייתי פשוט צריכה להמציא תירוץ ולהיעלם חזרה לחדר שלי.
וזה כמובן מה שעשיתי.
אני מודה שאחרי זה בכיתי, וקצת הרבה. זה היה משהו שפשוט לא יכולתי להימנע ממנו.
פשוט רציתי את הדקה הזאת כדי להיות לבדי, כי אני ממילא שונאת את עצמי בגלל זה. אני בכלל לא ידעתי שהוא נמצא בבית.
מאז אני בדכדוך, שקועה בתוך עצמי, אני פשוט לא מצליחה לדבר שוב.
אני מסווה הכל בעייפות וכאבים, כמו שאני תמיד אומרת, וכולם קונים את התירוצים, טוב אולי רק מאחת, אבל זה לא משנה, כי היא מאמינה לי.
בקטע הוא, שאין לי אם מי לדבר על זה. כולם אומרים "תדברי, אני אולי יכולה לעזור לך…" אבל כשהם יגלו על מה זה, הם רק יביטו בי במבטים נגעלים ויתרחקו, לא ידברו שוב.
בחיי שאני יודעת שזה מה שיקרה… כי אני שמעתי מה התגובה שלהם פעם, פעמיים …
ואני רוצה! אני רוצה לדבר אם מישהו, אבל אני לא יכולה וזה כלכך קשה ומעיק ומכביד, וכל פעם שאני חושבת על זה אני לא יכולה להימנע מלבכות, זה פשוט יוצא החוצה.
וממילא קשה כי זה כבר קורה, שמביטים בי ככה, ואני מנסה הכל אבל זה לא אותו דבר…
אני פשוט בנאדם נחאס.
ואני יודעת שזה לא רק מה שמכביד עליי, אני יודעת שבטח יש עוד דברים, אבל התגובה שלו, היא כלכך פגעה בי, היא פשוט קרעה אותי לשניים.
לעזאזל! הוא אבא שלי, הוא אמור להבין אותי, הוא אמור לדעת שקשה לי ושזה לא שאני רוצה את זה…
הוא אמור לתמוך בי… כי אני מעריצה אותו…
אבל לא, אין מי שיתמוך בי, אין בכלל.
ואני כל הזמן בוכה, אבל לא מדברת, אז אני מבינה למה אפשר להאשים רק אותי. הרי אני זאת שרק הורסת, שלא מביאה תועלת, ושלא יודעת לעשות כלום, ושמתייחסים אלייה כמו איזה ניצב, שילדותית מידי בשביל החברה, שהיא פסימית מידי, שמורדת… שטיפשה, שלא צריך אותה…
ומה עם הרגשות שלי? מה אם סתם באלי לקבל חיבוק? איזו מחמאה טובה על השתדלות? איזה תמיכה קטנה בשביל המשך הדרך?
למה לי אסור לקבל את זה?
זה לא הוגן, כולם סביבי לא הוגנים. אני רק מנסה לטוב בשביל כולם, אבל הם רק עוזבים אותי. אף אחד לא שואל אותי מה *באמת* קרה לי, אף אחד לא מתעמק ודורש תשובות לדכדוך שלי.
רק אני, רק אני שואלת שוב ושוב, אבל ברור שלא יענו לי, אלא לאחרים, אני כבר לא טובה בלעודד אנשים מסתבר, הרי אף אחד לא מדבר כשאני שואלת אותו.
אני נטמעת בחברה, פשוט כך, נטמעת, נבלעת ברקע, סתם עוד אחת מוזרה שאיש לא מבין.
זה פשוט… נמאס כבר…