להגעיל את עצמי

לפעמים אני מגעיל את עצמי. לא מגעיל במובן של הגועל "הרגיל" שכולל גזים וסטיות למיניהן, ה' ירחם.
אני מגעיל את עצמי במובן אחר לגמרי – אני פתאום מתחיל לא לסבול את מה שאני עושה, משהו שעד לפני רגע הייתה לו משמעות קיומית עבורי פתאום הופך להבל הבלים ואני מואס באותו עניין חשוב ומכובד כאילו היה זה אחרון הדברים שצריכים להדאיג אותי. אז גם אני נגעל מעצמי, מאיך שיכלתי לסבול ואפילו להתעניין באותו הדבר. תחושת הגועל הזאת באה גם כשאני מנסה לכתוב משהו, לקחת את אדי הפילוסופיה בשקל שצפים לי במח בחינניות ולעבות אותם לטקסט בעל נפח ומשמעות, אך אבוי – איו מושיע, באיזשהו שלב גם עיסוק זה מבחיל אותי ואני בחצי תדהמה וחצי התכווצות-לא-רצונית מתפלא איך יכלתי להיות כל כך מטומטם, תמים, חי.
אמרו לי כבר כמה פעמים שאני חסר רגשות, מניאק, בן זונה (מה שלא נכון, כי אמא שלי למעשה מזכירה) ועוד המון כינויים מפנקים – בחלקם זכיתי יחסית בצדק, אולי בגלל אי החשש לומר את שעל ליבי, גם אם מדובר בכוס תרעלה ושומר נפשו ירחק. אבל לאחרונה אמרו לי משהו שבאמת הצליח להדאיג אותי – אני אטום. אטום כמו קופסת אוכל בואקום, אטום כל כך שאני לא מבין איך אף אחד מסביבי מרגיש, אטום כך שאני מתרגז על כך שאנשים מסביבי "מעיזים" להביע רגש ולהחצין אותו. מדאיג אותי שיכול להיות שכשאומרים לי את זה – זה יכול להיות נכון.
אבל מהצד השני תמיד עולה בי כעס שאני לא יכול להסביר את עצם קיומו, פשוט כעס. אני כועס על מישהי שאומרת שהיא מתה על שירים של אסף אבידן, רק כי אני חושב שהיא צבועה בזה שהיא אומרת שהיא "מתה" וכי זה לגמרי הגזמה ושקר וכזב. אני גם כועס על אנשים שמגלים עניין באנשים אחרים, אולי בגלל שאני מאמין שכמוני כולם צריכים להיות, שה"חברה" תיראה כמו אוסף קופסאות אוכל בואקום, מחסן שלם של קופסאות, כשכל אחד נרקב בקופסה משלו, מסתכל החוצה, אל העולם דרך הפלסטיק העמום של הבועה שלו. ככה לפחות לא נריח את הסרחון אחד של השני, כי אם כולנו נתבשל באותו סיר ואחד יפליץ – נחשוד אחד בשני, נתחיל להיות פרנואידים ונרחרח את בית השחי שלנו רק כדי לבדוק שאנחנו חלילה לא נסריח, לא יותר מדי לפחות.
אולי לרובכם מה שאני כבר כותב נראה כמו סינית, יכול להיות שאותם ענני הכתב שהצלחתי למצות מתוך הפילוסופיה הפנימית הם סתם כמה עננים אפרוריים, אפילו בלי צורה שמזכירה משהו – גם אם מנסים טוב טוב לראות ארנב או סירה.
כנראה נדונתי להיות בוב השקט בסרט של חיי. לגמור את חיי כמו קיר רטוב – להתקלף מבחוץ ולהיות ספוג מבפנים, בלי שאף אחד יידע עד לרגע שבו אני אתפרק ואפול.