ישראלים
את ימי הזיכרון אנחנו לא תופסים, הם נכנסים לנו לאוזן, עוברים במוח, לוחצים בדיוק על העצב שדרכו אנחנו אמורים להרגיש משהו (לפעמים אפילו לא ברור מה -גאווה, פחד, עצב?), ויוצאים מהאוזן השנייה. מעטים האנשים שקוביית הזכוכית שסביבם נשברת או נסדקת וימי הזיכרון חודרים ללבם; מעטים האנשים שיכולים להבין ולקלוט את כל הסיפורים, כל המספרים, כל הרגשות, כל ההרוגים וכל החיים שהם השאירו מאחור. גם כשאנו מצליחים להבין מה הטקס רצה ואת המסר שמאחוריו, זהו רגע נדיר, שחולף. אני הבנתי את כל זה בזכות אבא אחד, שבכה על בן אחד ,שבכה על הבן שלו, וחשב שאף אחד לא ראה.
כשגמר הטקס, ומשרד החינוך מרוצה וגם הבית ספר סימן V על הערכים העביר. כשנגמר הטקס ובן ההבנה של מקומנו בעולם, שבריר השנייה שבו קלטת מה באמת סדרי העדיפויות, אחרי שהרגשת את הצביטה בלב והקדשת את המחשב שאולי לא אלה החיים (כמו שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו), כשנגמר הטקס זה נגמר. ואנחנו, אנחנו יוצאים הביתה תוך כדי החלפת רכילות תוססת והתעדכנויות צורפות של מי באיזה שעה מופיע, אנחנו אוכלים, רואים סרט טוב, ומוציאים את הבשר מהמקפיא.
ואז, רק אז, אחרי שעברנו את כל זה-
גם אנחנו ישראלים.
יום עצמאות שמח.
תגובות (0)