.A cup of imagination? No, thanks

אני נפרדת מיופייה של ירושלים, מנופם של העצים, הגבעות וההרים.
הסוללה מתה ודווקא כשאגד מחליטים להיות נחמדים ושולחים לי אוטובוס עם נהג נחמד פלוס חיבור יו-אס-בי אין לי מטען, אז גם לאוזניות שבידי אין כל משמעות.
שיט. אני ממלמלת לעצמי, מה אני הולכת לעשות במשך כמה שעות?
אז מתוך אינסטינקט אני מתחילה לדמיין, לברוח בעזרת מחשבותיי למציאות אחרת, אך אני עוצרת את עצמי.
זה לא אמיתי.
הם סתם אנשים ואין ממשות לאהבה שלהם,
אלו סתם מבטי הערצה, אף אחד לא חולק לי כבוד…
אני צריכה לשחרר, להוציא אותם מראשי…אך זה לא כל כך פשוט…
זה קשה לסרב לפנטז; ליצור מציאות בראש שלי, של הגבר המושלם, של התהילה המושלמת.
זה מפגר להאמין בשטויות, אבל זאת הייתה הנחמה שלי. מאז ומתמיד.
אבל אני לא רוצה בזה יותר, או לפחות לא בשעה הקרובה.
ההבנה הזאת כואבת. ששום דבר מזה הוא לא אמיתי. אבל עוד יותר כואב לשקוע בתשוקה למחשבה, למלא את הלב ברגשות מזויפים ולהתעורר לתוך חלל ריק, ששואבים ממך את כל הצבעים, המגע והאהבה.
ההבנה הזאת שהכל בראש שלי.
שכשאני אחזור הביתה הוא לא ישלח לי הודעה ואני לא אשן בזרועותיו, שאני לא אקדיש זמן לתנועה, למכחול ואני לא באמת אדע לנגן בגיטרה.

אתם לא יודעים כלום. אל תעזו לשפוט ואל תעזו לרחם עליי.
אין לכם שום כניסה למחשבות שלי. העולם שם הוא בלתי נראה; יש סיסמא מיוחדת.

אבל תרגישו בנוח, אני גם לא יודעת הרבה…אני לא יודעת מה יהיה…אך בין הנופים של היום היה גם בית קברות קטן. אני מתבוננת במצבות הלבנות, הבורקות, הפשוטות, לא יאמן שפעם הם היו עולם ומלואו. אני חוזרת בחבטה אל האוטובוס, מתיקה את מבטי מנופי ירושלים, מתבוננת בקצרה באנשים שלפני…

תמיד כשאני מתחילה לקרוא ספר אני מלאה בספקות, רוצה לדפדף כמה עמודים קדימה כדי לראות אם העלילה מעניינת, אם חילופי המשפטים שנונים ומדויקים.
כל כך הרבה אנשים שהיו חיים והינם, כל כך הרבה סיפורים…
אולי בקרוב לא אהיה בי צורך לשקוע במחשבות, שאני ארבה סיפוק והנאה מהחיים עצמם.

כי אין מצב שאלוה-ים לא סידר לי משהו קטן…