69 ימים
ואז נקלעתי אל תוך הרוטינה הזאת של לאחר הלימודים, מחכה לגיוס הרחוק שוקעת בעבודה. מוצאת את עצמי ערה מהאתמול למחר, מגרדת את עצמי מהמיטה כאשר שעת העבודה הקבועה מגיעה.
והרוטינה מאוסה, אט אט חברי נעלמים כל אחד מתגייס ואני נותרת בודדה מנסה לשייך את עצמי בכוח לחבורות אחרות, בכדי לזכות למעט הנאה שתפוג לאחר מספר שעות.
רק לא להרגיש, לא להרגיש שאני לבד.
לא להרגיש שאני מתה לברוח מהמציאות הדוחה הזאת. מחכה לרגע הגיוס בכדי שגם אני אוכל להיות חלק מהשיחות הללו שאין לי שמץ של מושג על מה הן באמת מדברות. מחכה לרגע הזאת כדי שאוכל לקרוע מעל עצמי את המציאות הזאת, ולפרוח באחת אחרת.
והלילה מכבה אורות, משננת את מספר הימים שנותרו מזכירה למוחי שעוד מעט המציאות המגעילה הזאת נגמרת וזה מה שעוזר לי להמשיך, לדעת שזה עובר.
התקופה הזאת עיצבה אותי, הראתה לי שלמרות הבדידות איכשהו בכוחותי הלא כל כך חזקים הצלחתי להסתדר לאחר שכל חברי הילדות שלי נכנסו למציאות האחרת שלהם.
ואני מחכה למציאות האחרת שלי.
תגובות (2)
וואו.
אין לי מה להוסיף.
מדהים.
יש משהו בקטע הזה ששבה אותי. יש בו המון כנות, ורצון אמיתי להשתייך למקום כלשהו (כמו שכתוב)
אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך. יש בה משהו מיוחד ויפה