45,763

יום חמישי, דצמבר של אלפיים ושש עשרה.
קור חתולים שמתחממים על מנועים שאפילו הם הספיקו להתקרר ממש מהר.
קבענו להיפגש בשלישי ואני ידעתי, כשראיתי את השמיים האפורים והמרטיבים, בבוקר, שזה לא יקרה. אז בערב, הוא בדק מה מצבי ושמחתי להבין בין השורות שיש לי אישור להרגיש שזה ממש בסדר ולא בכח, בואי נדחה לחמישי.
היו לנו שתי שיחות בטלפון, חביבות. לא יותר, לא פחות. נשמע כמו מישהו נורמלי באופן יחסי, עורך דין מצליח ששונא להפסיד.
גם אני שונאת להפסיד, ותמיד נזכרת בשבוע הזה שהייתי עם מירב וגלעד בדירה של אמא שלו, בפריז וישבנו שתינו בחדר- סלון לשחק ״מלחמה״ באחד הערבים, ובכל פעם שהבנתי שאני מפסידה, רק דרך הפרצוף של מירב , הצלחתי לראות שלהפסיד עושה לי להוציא מעצמי כעס של ילדה בת חמש שלא מקבלת עכשיו ומייד את מה שהיא רוצה.
אז בחמישי נשאר רק הקור. חזרתי הביתה בשמונה, לעשן את הסיגריות האחרונות, לפני שאני נכנסת לקרצף את הסרחון שלהם ממני, לטשטש עדות לשקר שכתבתי בכרטיס שלי, כדי להגדיל את מספר הפניות, כי אישה מעשנת זה סקסי בעיקר בסרטים, כשלא באמת מריחים. חוץ מזה, כבר הרבה זמן שאני מרגישה שממש עוד מעט, אני אפסיק עם ההרגל הדוחה הזה.
הוא התקשר, אחרי שביקשתי הארכת זמן מתשע וחצי לעשר, והציע לבוא לאסוף אותי, ואני- ילדה מפונקת ששונאת חורף, שמחתי בלי להתעכב לחשוב, להסכים.
כבר ידעתי מה אלבש, אחרי הקרצוף, יש יתרון לדייטים ראשונים, כבר יש לי תלבושת קבועה, שמלה שחורה, גרביונים כהים ומעיל כזה, ארוך ובז׳י שמשתלב טוב עם המגפיים שמוציאים קולות של אישה . בזה פחות או יותר מסתכמת מלתחת הדייטים שלי, שמתחילים ונגמרים בערך בערב אחד.
בעשרה לעשר כבר הייתי על הספה, לבושה ונאת מראה, אבל לא בשיאי, מה שגרם לי לחזור לחדר ולהתפשט, בא לי ג׳ינס. נמאס לי לראות את השמלה הזאת, אלוהים יודע מה אלבש עם הג׳ינס הזה, אבל הייתי חדורה וקיוויתי שהוא יאחר, כי נשארו לי חמש דקות למצוא חולצה הולמת, איכשהוא נזכרתי בחולצה שקניתי לפני שנים, לדייט אחר, וכשמדדתי אותה שמחתי לגלות שהיא אפילו הרבה יותר מתאימה לגוף שלי עכשיו מאז, כשקניתי אותה.
בעשר וחמישה חזרתי לספה, הוא מאחר. ולא מודיע.
בעשר ורבע התחלתי להרגיש עייפות, והחוצפה שלו עשתה לי לשקול להתפשט שוב ולהיכנס לפוך ולפיג׳מה.
״הגעתי״ הוא כתב, אחרי דקה והפוך התרחק ממני כאילו לא היה.
שמתי את כל מה שאני צריכה איתי,בכיסים ויצאתי לכיוונו.
יורדת למטה ומנסה לא לצפות לשומדבר שיכול לאכזב אותי. למרות שתמיד אני לוקחת איתי באיזו פינה נסתרת בלב, את התקווה שהפעם, הפעם זה יהיה כמו שאני רוצה. שנסתכל אחת על השני ונחייך גם עם הלב, והשיחה תקלח את שנינו, חמה ונעימה, ועושה חשק לא לצאת ממנה.
אבל בראש זוכרת, זה עוד דייט.
45,763 במספר, פחות או יותר.
בכל זאת, רווקה תל אביבית, בת שלושים ושבע.
הגעתי לאוטו שחור ומפואר, עם ההבהובים שסימנו לי שאני בכיוון הנכון. הוא ישב שם, וחוץ מזה שהוא התעסק בטלפון שלו, ראיתי בעיקר כרס וישיבה כזאת של ספק נהג מונית ספק גוף שלא אוהב לזוז יותר מדי. ״אני מפריעה?״ שאלתי לפני שהתיישבתי , רק בשביל לאפס את הסיטואציה.
חגרתי את החגורה והתחלנו לנסוע, השתדלתי לחייך, ואז הבנתי את מחיר הפינוק שלי, אם מישהו אוסף אותך, יש מינימום של זמן שאת צריכה לבזבז עליו.
איכשהוא התנהלה שיחה, אני אפילו לא זוכרת על מה, אבל היא ממש לא עניינה אותי. לא ידעתי איך ומתי, אבל די רציתי שזה כבר ייגמר. תוך כדי הרחתי בין אדי הבושם הטוב אך המוגזם שלו, את הריח הדוחה הזה של האלכוהול, שאולי כמו ריח הסיגריות אי אפשר באמת לקרצף.
נסענו לא רחוק, על אבן גבירול, הוא ניסה להראות שליטה במקומות שכולם אמורים להכיר בעיר הזאת, איפשהוא ליד הסינימטק, חנינו ויצאנו לחפש מקום לבזבז בו את הזמן.
הבטן שלי רעבה בקול, אז שיתפתי אותו.
החלטתי שאם כבר יצאתי בקור הזה, והוא נראה כמו מישהו שממש אוהב לאכול, נוותר על היין שדיברנו עליו, אז נכנסנו למסעדה ברחוב הארבעה, אסייתית שהתחברה עם הסיפורים שלי על האח הכמעט תאילנדי שלי.
המארח אמר שתכף סוגרים את המטבח, אז בחרתי די מהר את ה״קופנגן קארי״ והרגשתי שאני מריירת. הוא הזמין שתי מנות ראשונות, שגם הגיעו כיאה לשמן.
אז הוא דיבר ודיבר על העורך דין המצליח שהוא, על שאר התפקידים שהוא כנראה מאד גאה בהם, פרשן לענייני משפט בגלי צה״ל ויושב ראש של וועדה מכובדת אחרת, שעניינה לי איכשהוא בעיקר את התחת, בין ביס לביס שלפחות מהם, התענגתי.
עוד דייט.
45,763 במספר. פחות או יותר. בכל זאת, רווקה תל אביבית, בת שלושים ושבע.
כשהגיע החשבון רציתי להיות הוגנת ולשלם על המנה המוגזמת והלא מותאמת שהרשתי לעצמי להזמין בדייט ראשון עם סופ ידוע.
הוא ביקש לשלם, אז השארתי את הטיפ.
ובדרך חזרה,בלי לחשוב יותר מדי על מה הוא יחשוב עליי, נכנסתי בטבעיות ובבטחון חזרה לאוטו שלו, שיחזיר אותי בדיוק למקום שבו הוא אסף אותי ממנו.
חזרה לפוך לפיג׳מה ולפנטזיות על הפעם הזאת שאולי ערב אחד, כשאקח איתי בפינה הנסתרת הזאת בלב, את התקווה שהפעם, הפעם זה יהיה כמו שאני רוצה. שנסתכל אחת על השני ונחייך, והשיחה תקלח את שנינו, חמה ונעימה, ועושה חשק לא לצאת ממנה.