306 ימים

6:21

יקיצה טבעית.
עוד מאתמול בערב הבטן שלי מעקצצת ואני לא מבין למה.
אני מסתכל מסביבי, בחדר.
אור חזק בוהק, שקט מופתי של שבת.
אני קם להשתין, וחוזר למיטה, מתכסה.
בוהה בתקרה,
בוהה,
חושב ובוהה.
ובעיקר תוהה, למה אני ער?

6:29

אני שומע רטט בלתי פוסק מהנייד.
זה לא מפסיק, ואחרי 15 שניות אני קם בעצבים לנייד במטרה לנתק את הרטט.
צבע אדום.
מה עכשיו י׳נבלות?

הרטט לא מפסיק, עוד ועוד רטט.
רטט בכל הארץ.

6:51
אני שולף את התיק של המילואים מתוך הרגל, וזורק חלק מהציוד.
סתם חרדתי,
בטח טעות.

7:02
״קיבלת הודעה על הקפצה?״
אני שולח לטל.

״לא, אתה חושב שנקבל?״
הוא עונה.

״כן, אני מתארגן על קפה שחור״ אני עונה לו.

טל עונה לי שזה ״זה שוב שטויות, בטח עניין של דרג מדיני״.

״היום יום שבת טל״.

״נו, ו?״

״הם אף פעם לא יוזמים בשבת״.

אני מתחיל לפשפש בטלגרם.
נפילות באשקלון, אשדוד, בבת ים.
בת ים לא מפסיקה לרטוט.
האם לכתוב לה? האם להטריד אותה?
עבר זמן.
הכאב עוד טרי.
אני זוכר את התחושה של הדאגה לה.
זה עשה לי טוב,
אהבתי מאוד.

7:23

״קיבלת הודעה, משהו?״ אני מסמס לנועם.

״לא, אבל זה מוזר״. נועם עונה.
״זה לא מפסיק״.

אני מסכים איתו, מכין לי ביצה מהר, וחוזר לפשפש בטלגרם.

אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים.
התמונות.
לא האמנתי.
קיוויתי שזה פייק.

״אתה בטלגרם?״ אני שואל גם את טל וגם את נועם.
טל עונה שלא ואמר שעדיף לא להתעדכן שם כי זה פייק.
נועם מאשר.

״אני יוצא להביא נשק, אני לא מחכה להקפצה״. כתבתי לנועם.
״אני יוצא עכשיו גם״.

הקפה השחור נשאר בכיור עד אמצע החורף.
והקפה השחור שאכין מחר לפני שאצא, יישאר גם עד חזרת הסתיו.
סתיו שלא עבר
סתיו שנשאר.

306 ימי מילואים מאז השביעי.
אוזן כבדת שמיעה.
רסיס במרפק.
צלקות ביד,
קעקועים חדשים,
פוסט טראומה מורכבת
ואני מתפלל,

לאחד אלוהינו,
שבשמיים ובארץ.
תעזור לנו למצוא אותם לפני שיהיה מאוחר מדי.